אָמָּנוּת היא שם כולל לתחום בתרבות האנושית בו מבטא האדם רעיונות וחוויות באמצעות שימוש בדמיון, בכישרון ובמיומנויות נרכשות. לרוב, הגדרה רחבה זו מתייחסת לשלל פעילויות שאינן נעשות על פי תבנית פעולה קבועה, מחייבת ומוגדרת מראש, אלא נתונה לשיקול דעתו, פרשנותו ויצירתיותו של האמן, ומתבססת על כישרונו המיוחד. בתחום האמנות נכללים ענפים רבים ומגוונים אשר נתפשים כתוצר וכביטוי של התרבות האנושית.
למרות אי דיוקים אנטומיים, חיתוך העץ של דירר הפך לפופולרי מאוד באירופה, הועתק פעמים רבות בשלוש מאות השנים לאחר שצויר, ונחשב כדמות נאמנה של קרנף עד שלהי המאה ה-18. לבסוף הוחלף על ידי ציורים ריאליסטיים יותר של קרנף, ובמיוחד אלו של הקרנפה 'קלרה', שהובאה לסיור באירופה בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-18. על חיתוך העץ של דירר נאמר: "ככל הנראה שום ציור של חיה לא הותיר השפעה כל-כך חזקה על האמנות".
אסתטיקנים רבים ראו את הצורך במתן הגדרה של האמנויות השונות ובחלוקתן בהתאם לאופיו השונה של כל מדיום ומדיום. ביוון העתיקה, למשל, הייתה נהוגה חלוקה בין אמנויות שנתפשו כמחקות וכבעלות אופי מימטי, אמנויות שנתפשו כמשמרות אובייקטים כגון שימור הגוף בגימנסיון, ואמנויות היוצרות אובייקטים. לעומת זאת, בתקופת ימי הביניים הייתה נהוגה חלוקה בין שבע "האמנויות החופשיות", שכללו אריתמטיקה, גאומטריה, אסטרונומיה, מוזיקה, לוגיקה, רטוריקה ודקדוק, לבין "אמנויות מכניות" כגון חקלאות ונפחות, לצד ציור ופיסול.
תולדות האמנות הוא תחום הדן בהיסטוריה של האמנות החזותית. על אף שהוא משיק בנקודות רבות לתחום הפילוסופיה והאסתטיקה, אין הגדרת טבעה של "האמנות" מהווה את תחום העיסוק המרכזי שלו. התחום של תולדות האמנות מנסה לסווג שינויים ותקופות באמנות במשך הזמן; וכן להבין טוב יותר כיצד מעצבת האמנות וכיצד היא מעוצבת על ידי החברה והתרבות.
פיסול ישראלי הוא שם כולל ליצירות פיסול שנוצרו בארץ ישראל החל משנת 1906, שנת ייסוד "בצלאל". תהליך התגבשותו של הפיסול הישראלי לווה בהשפעה מתמדת של האמנות הבינלאומית. בראשית ימיה של האמנות הישראליתעלו לארץ ישראל מרבית הפסלים המרכזיים, ואמנותם היוותה סינתזה של השפעת הפיסול האירופי עם האופן שבו עוצבה התודעה הלאומית והאמנותית בארץ ישראל ואחר כך במדינת ישראל.
השאיפה ליצירת סגנון פיסול מקומי מובהק החלה להתפתח בסוף שנות השלושים של המאה ה-20, עם יצירת הפיסול ה"כנעני", בו שולבה השפעת האמנות האירופית עם מוטיבים הלקוחים מאמנות המזרח ובעיקר ממסופוטמיה. מוטיבים אלו נוסחו במונחים לאומיים, וביקשו להציג את הקשר שבין הציונות לבין אדמת המולדת. למרות שאיפתו של הפיסול המופשט של תנועת "אופקים חדשים", שצמח בישראל במחצית המאה, להציג פיסול בעל שפה אוניברסלית, הכילה אמנותם מאפיינים רבים של התפיסה ה"כנענית" הקודמת. במהלך שנות השבעים חדרו לפיסול ולאמנות הישראלית צורות ביטוי חדשות, בהשפעת האמנות המושגית הבינלאומית. טכניקות אלו שינו באופן מהותי את הגדרתו של הפיסול. בנוסף, איפשרו טכניקות אלה גם ביטויי מחאה פוליטייים וחברתיים, שהוצנעו עד אז בפיסול הישראלי.
לאחר מלחמת ששת הימים והרחבת הגבולות המשמעותית שבאה עמו, השתנתה מגמת הבנייה המודרניסטית בעקבות שינוי כלכלי וחברתי, אשר לוותה, לעיתים, בנטייה לפאר "נובו-רישי". התוצאה הובילה לבנייה פרטית נרחבת בפרברי הערים, אשר כללה מבנים ראוותניים, בניגוד לקנה המידה הצנוע אשר היה נהוג בשנים שלפני כן. ברוח אדריכלות הפוסט מודרניסטית שולבו בבנייה אלמנטים מיובאים כגון גגות רעפים שווייצרים, עמודים "קורניתיים", חלונות קשתיים לצד קורות בטון חשוף, טיח שפריץ ליד אריחי אבן מודבקים וכו'. בתחילת שנות השמונים התרחבה התופעה, הרחבת השכונות הפכה לממוסדת וקיבלה את הכינוי "בנה ביתך". שנות ה-80 וה-90 היו המשך ישיר לאותה תקופה, כאשר ברוח ההפרטה, חל פיחות במעמדה השרירותי של המדינה. התוצאה הייתה פיתוח מואץ והקטנה ניכרת של השטחים הפתוחים.
הקולנוע הישראלי כתעשייה התפתח החל משנות החמישים של המאה ה-20, אף כי יהודיםציוניים רבים עסקו בקולנוע בארץ ישראל כבר עשרות שנים לפני קום המדינה. תעשיית הקולנוע ייצרה במהלך שנותיה מאות סרטים במגוון סגנונות וז'אנרים, ביניהם סרטי דרמה, קומדיות, סרטים תיעודיים וסרטים קצרים באיכות מוכרת ומוערכת בעולם. התעשייה עצמה ידעה עליות וירידות, אך במשך שנים רבות, ובמיוחד כיום, ידע הקולנוע הישראלי למשוך מאות אלפי צופים לבתי הקולנוע ולייצג את ישראל בכבוד בתחרויות ובפסטיבלים ברחבי העולם.
תעשיית הקולנוע הישראלי מתאפיינת בהצגת השונה, בזכות הרב-תרבותיות של ישראל. במהלך השנים התייחסו ל"אחר" במספר דרכים. בסרטי הבורקס של שנות ה-60 וה-70, לדוגמה, התייחסו בלעג ובזלזול בצורת השווה, ובמהלך השנים החלו להתייחס ל"אחר" כאחר ולא בצורת השווה ולגלוג.
אמנות יהודית הוא מונח רחב המתייחס אל מגוון של תופעות אמנותיות שונות הקשורות לדת ולתרבות היהודית. למרות הנטייה הפופולרית לצייר את האמנות היהודית כמתנזרת מיצירת אמנות, ברוח האיסור מ"עשרת הדיברות" על יצירת פסל ומסכה, הרי שעיסוק בסמלים ובאיקונוגרפיה יהודית מוכרים כבר מן ההעת העתיקה. המחקר הארכאולוגי גילה שפע של ייצוגים אמנותיים כבר התקופה הביזנטית בארץ ישראל שנתגלו בפסיפסים ופרסקאות בעיקר בבתי כנסת ובבתי מידות. בייצוגים אלו מופיע ייצוג חזותי של ספורי התנ"ך לצד דימויים הלקוחים ממסורת העיטור של אותה עת, מסורת שהייתה משותפת לעיטורים של בני דתות שונות כגון דימוי של גלגל המזלות או דימויי צמחים וחיות.
החל מן המאה ה-19 הושם משקל רב על מעבר מיצירת חפצי אמנות שימושית ("יודאיקה") לסוגות אמנות כגון ציור או פיסול. אמנים יהודים רבים הוכשרו בבתי ספר אירופים לאמנות ויצירתם שיקפה את מגמות האמנות בת זמנם. יחד עם זאת ניתן למצוא בעבודותיהם את הביטוי ללאומיות יהודית. החל מן המאה ה-20 מופיעים גם ביטויים של איקונוגרפיהציונית.
"חיים סוריאליסטיים, פרקי חיים: 1917-1945" מאת רות ברנדון, הוצאת עם עובד, 2010. סקירה ותיעוד של התפתחות התנועה הסוריאליסטית באמצעות סיפורי החיים של הדמויות המרכזיות בתנועה.
"מודרניזם בשלוש תנועות: על הקוביזם, הפוטוריזם האיטלקי והסוריאליזם" מאת אמוץ גלעדי, הוצאת סל תרבות ארצי, 2010. הספר מציג סקירה של שלוש תנועות האוונגרד האירופי המרכזיות של תחילת המאה ה-20.
"100 שנות אמנות ישראלית" מאת יגאל צלמונה, הוצאת מוזיאון ישראל, 2010. הספר מציג סקירה היסטורית של האמנות הישראלית, ונכתב לרגל חנוכת הקמפוס החדש של המוזיאון וכינון תצוגת קבע של אמנות ישראלית בו. הספר דן באופנים שבהם האמנות שואבת את משמעותה מן המציאות החברתית והפוליטית הארץ-ישראלית והישראלית.
"חיינו מחייבים אמנות: מוזיאונים לאמנות בקיבוץ, 1930-1960" מאת גליה בר אור, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2010. בספר נבחן הרקע האידאולוגי והחזון ההיסטורי של הקיבוץ המאוחד ושל השומר הצעיר (הקיבוץ הארצי) על תפישת האמנות ומקומו של האמן בחברה, תוך התייחסות להקמת המוזיאונים בקיבוצים השונים.
"שער לאמנות המודרנית" מאת זיוה עמישי-מייזלש, הוצאת מאגנס, 2010. מקראה המציגה את אמנות המאה ה-19. פרקי הספר מציעים התבוננות באידיאליזם ששלט באסכולה הנאו־קלאסית, ברומנטיקה ובנטורליזם והריאליזם הצרפתי.
"אמנות מינורית – אמנות בישראל בשחר שנות האלפיים" מאת גדעון עפרת, הוצאת אמנות ישראל, 2010. הספר מציג תיזה המאבחנת את האמנות של ראשית המאה ה-21 באמנות הישראלית כפועלת במצב של ריבוי ובינוניות "מינורית".
"אמנות בשדות הכוח: היסטוריה קטנה של ציות ומרד" מאת לאה דובב, הוצאת סל תרבות ארצי, 2009. פרקי הספר עוסקים באופני ניתוח חברתיים של האמנות החזותית וב-"ערמת הציור" ביחס לסדר החברתי, כפי שהם מתבטאים בהיסטוריה של תולדות האמנות המערבית.
"הכד מטנסי, מבחר מאמרים על אמנים, אמנות והתבוננות 1997-1983" מאת מאיר אגסי, הוצאת עם עובד, 2008. הספר מאגד מבחר מאמרים של האמן ומבקר האמנות הישראלי מאיר אגסי. במאמרים סוקר אגסי אמנים שונים וביניהם בוֶרמיר, פרידריך, מונק, סזאן, פיקאסו, מגריט, לוסיאן פרויד, וורהול, ג'ונס, אנט מסאז'ה, בולטנסקי, סינדי שרמן, הֶרסט ואחרים.
"אמנות ישראלית בת-זמננו" מאת מרדכי עומר, הוצאת עם עובד, 2006. קובץ מאמרים של נושאים ואיקונוגרפיה באמנות הישראלית, וכן סקירות ביקורתיות על מבחר אמנים כגון אריה ארוך, אביבה אורי ואחרים.
"ביקורי אמנות: פרקים על אמנים ישראלים", מאת גדעון עפרת, ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית, 2005. קובץ מאמרים ומחקרים של המחבר הדן באיקונוגרפיה של אמנים ישראלים ויצירותיהם.
"אל אחרון האלים, על מזרקות רומא" מאת אריאל הירשפלד, הוצאת כתר, 2004. פרקי הספר מתארים בכתיבה חופשית את המזרקות של העיר רומא, בעיקר מתקופת הבארוק, ואת הקשר שלהן אל העולם הקלאסי.
"שישה מבטים על ציור-מוזיקה" מאת לאה דובב, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 2003. ששת פרקי הספר דנים בביטויים ויזואליים של מוזיקה בציור. הניתוח שעושה דובב קושר את הדימויים אל הפילוסופיה והאסתטיקה של המוזיקה והאמנות הוויזואלית, בתוך המסגרת של תולדות האמנות.
"שורו הביטו וראו, איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית" מאת אליק מישורי, הוצאת עם עובד, 2000. מבחר מאמרים על התפתחות האיקונוגרפיה הציונית בתרבות הציונית מראשית המאה ה-20 ועד להקמת המדינה.
"מבחר מאמרים בתולדות האמנות" מאת מאיר שפירו, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, 2003. הספר מכיל מבחר מאמרים של היסטוריון האמנות שפירו.
"צילום בפלסטין / ארץ-ישראל בשנות השלושים והארבעים" מאת רונה סלע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000. הספר, המשמש גם כקטלוג של תערוכת צילום שהוצגה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, מציג את הצילום העברי והפלסטיני שהתקיימו בארץ ישראל בשנים שלפני קום מדינת ישראל. הספר מציג כשלוש מאות תצלומים מן התקופה.
"הגיונות על חיקוי יצירות יווניות באמנות הציור והפיסול " מאת יוהאן יואכים וינקלמן, מוסד ביאליק, 1992. הספר מהווה דוגמה לחשיבותו של וינקלמן כחוקר המודרני הראשון של תחום תולדות האמנות. הספר, שחובר בשנת 1756, הציג את החזרה למודלים של האמנות הקלאסית כאלטרנטיבה ביקורתית לסגנון אמנות הבארוק אשר שלט באותה עת.
"אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול", הוצאת כתר, 1988. אנציקלופדיה מקיפה, בת ארבעה כרכים, הסוקרת את ההיסטוריה של האמנות ומציגה יסודות להבנתה.
"אמנות הרנסאנס באיטליה", מאת אליק מישורי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1986. סדרת ספרים הסוקרת את התפתחות הציור והפיסול ברנסאנס האיטלקי ומלווה ברפרודוקציות רבות.
"הצילום כראי התקופה", מאת סוזן סונטג, הוצאת עם עובד, 1979. הספר מציע דיון בבעיות מוסריות ואסתטיות המתעוררות בעולם בו הופכת המצלמה לכלי עיקרי בתיעוד המציאות.
"מחשבת האמנות בדורות האחרונים", מאת משה ברש, הוצאת מוסד ביאליק, 1977. הספר מציג את ההוגים המרכזיים בתולדות האמנות עד למחצית המאה ה-20 ואת משנתם ההיסטורית-אסתטית.
"תולדות האומנות הקלאסית" מאת מיכאל אבי יונה, הוצאת מוסד ביאליק, 1978. ספרו הקלאסי של אבי יונה בוחן את האמנות הקלאסית על רקע החברה שבה התפתחה אמנות זו. הספר, שהיה הראשון שסקר את האמנות הקלאסית בשפה העברית, זכה עד כה לתשע מהדורות.
"מושגי יסוד בתולדות האמנות" מאת היינריך ולפלין, הוצאת מוסד ביאליק, 1973. ספרו של וולפלין, שראה אור בשנת 1915, מנסח שפה צורנית לתיאור האמנות והפרשנות של יצירת האמנות. מאז תרגומו לעברית יצא הספר בחמש מהדורות.
"דמות האדם בתולדות האמנות", מאת משה ברש, הוצאת מוסד ביאליק, 1967. הספר דן באופנים השונים של תיאור דמות האדם באמנות כביטוי לתרבות בה נוצרה.
"אמנות ואשליה: הפסיכולוגיה של הייצוג התמונתי", מאת ארנסט גומבריך, 1959.
"קורות האמנות", מאת ארנסט גומבריך, הוצאת הוצאת עם עובד, 1956. אחד מספרי תולדות הפופולרים ביותר, שפורסם לראשונה בשנת 1950 ויצא בישראל במהדורות רבות במשך השנים. הספר מתאר את האמנות מנקודת מבט מערבית, ושם דגש על תרומתה של קבוצה קטנה יחסית של אמנים בולטים.
"האמנות: מראשיתה ועד ימינו", מאת הלן גארדנר, הוצאת הוצאת מסדה, 1953. הספר שפורסם לראשונה בשנת 1926, היה הספר הראשון שסקר את התפתחות האמנות מראשיתה. מהדורותיו החדשות והמורחבות של הספר בגרסתו האנגלית משמשות כטקסט לימוד בסיסי בחוגים רבים לתולדות האמנות.
יש לנו מה לתרום לוויקיפדיות בשפות זרות. תרגמו מעברית ערכים על אמנות ישראלית ועולמית שמופיעים אצלנו אבל לא בשום ויקיפדיה אחרת: כל המאמרים ללא קישור בינוויקי: אמנות ישראלית | אמנות עולמית
דף הערכים המבוקשים של פורטל:אמנות בוויקיפדיה מרכז ערכים שטרם נכתבו, ולצידם קישור לערך המקביל בשפה האנגלית. זהו גם המקום לבקש ערכים שצריכים להיכתב, והערות בנושא ניתן לכתוב בדף השיחה של העמוד.
לנוחיותכם, דף הערכים מפוצל על פי הנושאים השונים, לפי סדר א"ב.
