תוכן המאמר:
• אבלות בכל מ"ט ימי הספירה
• סתירה במנהג האר"י
• ימי פורענוית
• למה יהא אסור לישא אשה אחרי ל"ג בעומר
• בל"ג בעומר פסקה מיתת התלמידים
• מדוע הבדילו בין היתר לתספורת לבין איסור לנשואין
• שאלת האבל על מיתת תלמידי רבי עקיבא לא נזכרת בתלמודים ולא במקום אחר
• המהרי"ל: תלמידי רבי עקיבא מתו רק בימים שאומרים בהם תחינה
• תלמידי רבי עקיבא מתו גם בעיצומו של ל"ג בעומר
• אין ליום ל"ג בעומר מעלה עצמית על ימים אחרים בספירת העומר
• חישובי הימים אצל המהרי"ל אינם ברורים
• אבן שועיב: במ"ט הימים מפסח עד לעצרת ישנם ששה עשר יום שאין אומרים תחנון, ול"ג יום שאומרים תחנון. ולא הזכיר מיתת תלמידי רבי עקיבא
• המדרש שתלמידי רבי עקיבא מתו עד פרס העצרת
• מהותו של ל"ג בעומר כמועד קטן שנפסקת בו האבלות אינה מסתמכת על הילולת רשב"י
• חתונתו
• יום פטירתו
• הולדתו
• יום בו נסמך
• סמיכת רשב"י בדיוקי הגמרא
• בין ל"ג בעומר בקישורו להילולת רשב"י, לבין ל"ג בעומר בקישורו למיתת תלמידי רבי עקיבא
• מתנגדים להילולא שלא הוזכרה בש"ס ובפוסקים, ובשום מקום
• בשריפת בגדים יקרים לכבודו של רשב"י יש טעם של מצוה
• ל"ג בעומר - ענייניו לוטים בערפל
• תמיהות לגבי חידת שמו ותאריכו
• אי בהירות לתוכנו ולמהותו
• לשון סתומה בסיפור תלמידי רבי עקיבא
• הילולת רבי שמעון בר יוחאי
• סימני צופן רב משמעים ורב פיענוחים - קשת
• קשר הקשת אל רשב"י ואל צבעי אורו של משיח
• הדלקת המדורות
• בין הנגלה לנסתר, בין שמחה לאבלות
• לא תמו סתרי רעיוניו של ל"ג בעומר

מילות מפתח: ל"ג בעומר, ספרית העומר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי עקיבא

יום ל"ג בעומר נחשב למעין חצי חג, מועד קטן מדבריהם, או יומא דפגרא אשר אין האבלות הרגילה של ימי הספירה נוהגת בו. מותר להינשא ביום הזה, מותר להסתפר, אין מתענין, ואין אומרים תחנון.
עם זאת, מנהגי האבלות אינם מקיפים את כל ארבעים ותשעת ימי הספירה. הללו נצטמצמו במרבית המנהגים והועמדו באמת רק על שלושים ושנים מימות הספירה הראשונים, ומל"ג בעומר ואילך התירו. ולדעה אחרת, ל"ג ימים ראשונים מימות הספירה הראשונים, נוהגים מקצת אבלות, ומל"ד בבוקר ואילך התירו. כף החיים (תצ"ג, סעיף יח): ומגלחים ל"ד בבוקר כי מקצת היום ככולו. וכן אחרים.
ועוד שיטה נוהגת, שמדברת על ל"ג ימי אבלות לסירוגין במסגרת מ"ט הימים שבין פסח לעצרת¹

אבלות בכל מ"ט ימי הספירה

יש נוהגין להחמיר שלא לישא אשה ולא להסתפר בין פסח לעצרת בכל הזמן כולו. מ"ט ימים שלמים. שלפי פשטא של הגמרא (יבמות סב ע"ב) מתו תלמידי רבי עקיבא בכל המשך זמן זה (טור, אורח חיים, תצ"ג).
כתב חיים וויטאל²: מורי, מחבר עץ חיים (האר"י) לא היה מסתפר מערב פסח עד ערב שבועות כלל ועיקר. וכן בהנהגות האר"י מכתב יד יהודה משען³: הרב היה נזהר שלא לגלח כל המ"ט ימים של עומר. ושערי תשובה (לטור תצ"ג א) הביא, שבשם האר"י כתבו שלא להסתפר כלל עד ערב חג השבועות. וכן הביא כף החיים (תצ"ג, סעיף יג): האר"י לא היה מגלח ראשו שלא בערב פסח ובערב השבועות, ולא היה מגלח לא ביום ר"ח אייר ולא ביום ל"ג לעומר בשום אופן. וכמו כן הנה"ש (הגהות נהר שלום לעץ חיים, דף כה עד) דצריך ליזהר מאד שלא לגלח אלא ביום מ"ט וכמנהג האר"י.

סתירה במנהג האר"י

מנהג האר"י להחמיר עומד בסתירה למה שמסופר שהוליך את בנו הקטן אל מירון בל"ג בעומר ושם גילח את ראשו, כמנהג הידוע, ועשו שם משתה⁴. וכן מצוטט מפי האר"י שטוב לילך על ציון רשב"י בל"ג בעומר הוא ואשתו ובניו ולגלח שם בניו, כי יש שורש בזיירא זו (זיירא - יום המיוחד לעלייה על הקברים) (בניהו 314). גם ראה כף החיים (תצג, סעיף כו), שנהגו ישראל ללכת על קבר רשב"י ור"א בנו ועושין שמחה ושם גילחו. האמנם גרס האר"י להקל בגילוח קטנים בל"ג בעומר מפני שראה בזה מעלה גדולה לקטנים שכח לה לסתור את איסור הגילוח שחומרתו חזקה על גדולים? ואולי שינה האר"י את דעתו אחרי זה להחמיר על הכל (באשר לעצם ענין "החאלאקה" איני יודע הטעם למה דוקא בל"ג בעומר על קברו של רשב"י במירון ביארצייט לפטירתו, שאין בכל זה התייחסות מדוייקת ליום הולדתו השלוש של כל ילד. אמנם ידעתי שנהגו בירושלים לגלח "חאלאקה" על קבר שמעון הצדיק בל"ג בעומר, ולאו דוקא בתאריך זה.)
בפועל נהג להחמיר גם מהרי"ל - מהר"י סגל (בספר המנהגים, עמ' קנז). ובאליה רבה (אורח חיים תצ"ג), הביא מספר אדם וחוה, דף מד, שלפי שימי ספירת העומר ימי דין, כי העומר בא מן השעורים, והוא קרבן הסוטה הבא מן השעורים, ושנראה מזה הטעם דמהרי"ל שנהג בעצמו שלא לגלח עד ערב שבועות. וכן כתב אשל אברהם - אופנהיים, תצג, א.

ימי פורענוית

ערוך השלחן (או"ח תצ"ג), מפרט את מיכלול הצרות והפורענויות שהתגלגלו על עם ישראל בפרק הזמן הקצר הזה שבין פסח לעצרת. ועל כן מוחזקת תקופת הספירה, זה שנות מאות רבות, לימי דין ואבל: מיתת תלמידי רבי עקיבא. עוד סיבה, מה שראינו שעיקרי ימי הגזירות בשנות מאות שעברו בצרפת ואשכנז הוו בימים אלו. ויש עוד טעמים על ימים אלו שהם ימי דין. מחבר ספר "אסופות" (מאה י"ג) מייחס לאסונות ישראל של שנת תתנ"ו ושל השנים הנוראות שבאו אחריה את הסיבה העיקרית למנהגי האבלות שבימי הספירה: "ומה שאין נושאין נשים בין פסח לעצרת, מפני צער הגזירות שנהרגו הקהילות בכל זה המלכות ומתענים עליהם ומזכירים נשמתם באותן השבתות ומצטערים עליהם" - תפילת אב הרחמים במוסף של שבת⁵.
וכך כתב ערוך השלחן (או"ח תצג, ב), ולפיכך נהגו כל ישראל מימות הגאונים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת, וכן נהגו במדינות אלו שלא להסתפר בימים אלו. אף על פי כן, מציין ערוך השלחן, מנהגינו הוא לפי הגהת הרמ"א: עד ר"ח אייר מותר, וגם בל"ג בעומר בעצמו, וכן בג' ימי הגבלה, ושאר כל הימים אסורין.

למה יהא אסור לישא אשה אחרי ל"ג בעומר

גם מטה משה (חלק חמישי, סימן תרפו) פותח את פרק האבלות בתקופת הספירה בנוקטו להחמיר: נוהגין בכל המקומות שלא לישא ושלא להסתפר, והטעם שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. ומסמיך אסמכתא חדשה, שמצא בשם ר' בנימין בר אברהם הרופא (מן הענוים), מה שנהגו שלא לישא אשה בין פסח לעצרת, לפי שמן הפסח עד עצרת משפט הרשעים בגיהנום (עדיות, סוף פרק שני. וכן בסדר עולם פ"ג) ⁶. דברים אלה מתקשרים למה שאמר ערוך השלחן לעיל, שיש עוד טעמים על ימים אלו שהם ימי דין.
בסימנים תרפח כתב מטה משה שאנו נוהגין להסתפר ולישא אשה בל"ג בעומר בלבד, ולפניו ולאחריו לא. והמנהג הזה אינו לפי טעם המהרי"ל (ראה להלן). הסבר למנהג זה מצאתי אצל ערוך השלחן (תצג, ה): ויש עוד מנהג שהאיסור נמשך גם אחרי ל"ג בעומר עד עצרת, דלפי פשטא דגמרא יבמות (סב ע"ב), נמשכה מיתתם עד העצרת, ורק בל"ג בעומר בעצמו מותר נישואין ותספורת מפני שמוחזק ליום טוב, ואומרים שביום זה לא מתו כלל, ואחר כך חזרו ומתו.
אולם בבית יוסף על הטור (או"ח תצג, א), ובשלחן ערוך שלו (תצג), כתב המחבר שמל"ד בעומר בבוקר ואילך מותר לישא אשה ולהסתפר, דכיון שפסקו אז תלמידי רבי עקיבא מלמות, למה יהא אסור לישא אשה (ובהגהת רמ"א לשלחן ערוך, תצג ב: "ובמדינות אלה אין נוהגין כדבריו"). וכן מנהג הספרדים, שנוהגין להסתפר ולישא אשה מיום ל"ג בעומר ואילך⁷. ויש נוהגין לישא ולהסתפר מל"ד בבוקר⁸.
למתירים לישא אשה מיום ל"ג בעומר ואילך, מזהיר אותם "באר היטב" (לשלחן ערוך, אורח חיים, תצג ג), שיש סכנה חמורה, ומסתמך על סיפור שמובא בשבות יעקב (ח"ב, סימן לה) שפעם אחת הקל חכם אחד להתיר בענין הנשואין ולא עלתה זיווגם יפה. ואזהרתו של באר היטב תמוהה, שהרי נמצאו נשואין לא מעטים שנתקיימו בל"ג בעומר, שהוא יום שמותר, ולא עלו אף הם יפה. והסיפורים אינם ראיה לא לכאן ולא לשם.

בל"ג בעומר פסקה מיתת התלמידים

על כל פנים המנהג להתיר מל"ג בעומר ואילך מסתמך על דברי אברהם בן נתן הירחי לוניל, בספרו המנהיג, סעיף קו: ושמעתי ונשמעתי בשם זרחיה בן יצחק הלוי גירונדי, שמצאו כתוב בספר ישן הבא מספרד, שמתו תלמידי רבי עקיבא מפסח עד פרוס העצרת. ומאי פורסא - פלגא (ומהו פרוס - חצי), ופלגא ט"ו יום קודם העצרת, וזהו ל"ג בעומר. לפי זה בל"ג בעומר פסקה המגפה בין תלמידי רבי עקיבא וקבעוהו יום טוב. וכן ר' יהושע אבן שועיב, בסוף דרשה ליום ראשון של פסח (ח"א, עמ' רכב): שמעתי שיש במדרש "עד פרוס העצרת" והוא חמשה עשר יום העצרת. וכשתסיר חמשה עשר יום מארבעים ותשעה יום, נשארו ל"ד. והנה הם ל"ג שלימים, ומגלחים מיום ל"ד בבקר כי מקצת היום ככולו. ולפי זה כל יום ל"ג אסור ומקצת ל"ד. אבל לפי דעת הרמב"ן מקצת לילה סגי, כדאיתא בספר תורת האדם וכו'. וזהו הנוסח שהביא בית יוסף בפירושיו לטור (תצג א). והביא שם הדעות החולקות. וזהו גם דעת המחבר בשלחן ערוך (תצג ב): נוהגין שלא להסתפר (ולא לישא אשה) עד ל"ג בעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות. משום הכי מסתפרין יום ל"ד בבוקר, והיינו לישא אשה מותר מכאן ואילך (ועיין דיוקים לזה אצל פרי מגדים - משבצות זהב, שם).
מדרש זה הובא גם אצל אבודרהם בסדר ימי העומר, ואצל רבים אחרים.
עוד ראה "פרי חדש" לשלחן ערוך, שם, בהסתמכו על מהר"ם לונזאנו בספרו שתי ידות. דבזמן שיש סיבה, כגון שלא קיים מצוות פרו ורבו, לא חיישינן למנהגא בעלמא, ונושא אשה. אולם במשנה ברורה, תצג א, כתב שלא לישא אשה ואין חילוק בין נשואין של מצוה כגון שאין לו בנים או יש לו.

מדוע הבדילו בין היתר לתספורת לבין איסור לנשואין

להלן ממנהגי קהילות אשכנז: יש נוהגין אבלות מיום ב' של פסח עד ל"ד בעומר (ולא עד בכלל), ומל"ד בעומר עד שבועות נוהגין היתר להסתפר, אבל ממשיכים לנהוג איסור שלא לישא אשה. ולא הסבירו הפוסקים מדוע הבדילו בין להתיר תספורת ובין לאסור נשואין. להוציא את הט"ז (טורי זהב - מגן דוד לשלחן ערוך תצג ב). כתב: דודאי העיקר שאחר ל"ג בעומר לא מתו (תלמידי רבי עקיבא), ואפילו הכי נוהגין קצת אבילות מחמת גזירות תתנ"ו שהיתה באשכנז בין פסח לעצרת. כך נראה לעניות דעתי טעם המנהג שלנו שאין נשואין אחר ל"ג בעומר, אבל להסתפר ודאי שרי אחר ל"ג בעומר, שמחמת גזירה זו לא החמירו אלא בשמחה יתירה של נישואין, מה שאין כן קודם ל"ג בעומר שמתו תלמידי ר' עקיבא ומוטל על כל העולם להתאבל בשבילם החמירו טפי אפילו בתספורת.

שאלת האבל על מיתת תלמידי רבי עקיבא לא נזכרת בתלמודים ולא במקום אחר

ותמה אני על שהחמירו לאסור נשואין של מצוה כגון שאין לו בנים, שהיא מצוה ראשונה בתורה, והתירו להסתפר שממילא אין ההסתפרות מצוה. תמיהתי גם מסתמכת על מדרש שהביא תנא דבי אליהו רבה (כ"ג כא). כתב שגם בזמן שיעבוד מצרים נהגו ישראל לעשות שבעת ימי משתה לבניהם ולבנותיהם. אמרו להם מצריים: למה אתם עושים להם משתה, ואחר שעה אנו מוציאין אותן ללחץ ולעינוי. אמרו להן: אנו נעשה משתה, ואחר כך עשו כרצונכם. רוצה המדרש ללמד שאפילו בשיעבודי גלויות ובמצוקות קשות צריך עם ישראל לשמור על מצוות הקיום שהיא יסוד היסודות. שאם יהיו נשמעים לטענות מעין אלה, הלוא בכך היו ממלאים אחר משאלות שונאיהם לאבד עצמם לדעת. ואם גזרו שלא להינשא בין פסח לעצרת, הרי בכך מעציבם אמנם את יצר הקיום שליווה את ישראל כמצוה וכטבע לאורך הדורות ובכל המצוקות הנוראות, ומשמחים את צוררי ישראל, מה עוד שאיסור שלא להינשא בין פסח לעצרת הוא מנהגא שלא מדאורייתא ולא מדרבנן, ופורענויות נוראות יותר ממיתת תלמידי רבי עקיבא או מגזרות תתנ"ו ידע עם ישראל בכל ימות השנה לאורך הדורות, אתמהה. ואמנם סבר "באר היטב" למשנה ברורה (תצג ג) והביא דעה שמי שאין לו אשה ובנים שמותר לישא אישה אחר ל"ג בעומר ואילך. ובשערי תשובה (תצג א), הביא מקרים וכן מקומות שנוהגין היתר לישא אחר ל"ג בעומר.
"עצם המנהג שלא לכנוס ולא להסתפר בימים שבין פסח לעצרת לא הוזכר בתלמודים ואף שנזכר ענין מיתתם של תלמידי ר' עקיבא בימים הללו (יבמות סב ע"ב), שאלת האיבול עליהם לא נזכרת שם ולא במקום אחר. מנהג זה לזכרם של תלמידי ר' עקיבא נתקבל כנראה בדורות מאוחרים יותר" (יצחק נסים, "עלי עשור", ירושלים תשי"ח, עמ' טז, כ. ויעויין נתיב בינה, 577). עוד יש בקהילות אשכנז, שמתירין ט"ז ימים ראשונים, דהיינו עד יום ב של ר"ח אייר, ומשם והלאה עד שבועות אין מתירים שום יום לבד ל"ג בעומר.

המהרי"ל: תלמידי רבי עקיבא מתו רק בימים שאומרים בהם תחינה

עוד נזכיר לענייננו מה שכתב המהרי"ל (ר' יעקב מולין, המכונה גם מהר"י סגל) בספר המנהגים שלו (תשמ"ט). ספרו שימש כידוע מורה דרך למנהגי השנה לתפוצות יהודי אשכנז. מרבית מנהגיו נתקבלו למעשה עד היום אצל האשכנזים והובאו תדיר בהגהות רמ"א על שלחן ערוך. בספרו מובא טעם הלכתי לימי האבלות ולשמחה בל"ג בעומר.
בעמוד קנד נאמר: נהגו בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת. והטעם שלא להרבות בשמחה, שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא (מקבילים הדברים לדברי הטור או"ח תצג). בעמ' קנו (סעיף ז) מובא טעם הלכתי אחר לשמחה בל"ג בעומר ולמנהגי האבלות בימי הספירה לסירוגין. ואלה דברי המהרי"ל: ל"ג בעומר לעולם הוא י"ח באייר. ואף על גב דאיתא בגמרא (יבמות סב, ע"ב) דתלמידי ר' עקיבא מתו מן פסח עד עצרת, מכל מקום עושין ביום ל"ג יום שמחה, משום דמתו רק בימים שאומרים בהם תחינה בשבעה שבועות העומר. וכל יום שאין אומרים תחינה לא מתו. והשתא דל (הופחת) מן המ"ט יום של הספירה 7 ימי החג (ואם אין לכלול את יום החג הראשון שאין לו שייכות לימי הספירה, ואין גם לכלול את יום טוב שני של גלויות שאינו נהוג בארץ ישראל. אפשר שהתכון לכלול ב-ז' ימי החג את אסרו חג), ו-ג' ימים דחל בהם ראש חודש (שני ימים לאייר, ואחד לסיון) ו-ז' שבתות (למעשה ו' שבתות מפני ששבת אחת נכללה בכל מקרה ב-ז' ימי הפסח. (ויעויין ב"ח - בית חדש, תצג, ד"ה ומ"ש ויש': אי אפשר ל-ז' ימי הפסח בלא שבת, נמצא שאמנם רק ששה עשר ימים שלא מתו בהם, נשארו ל"ג ימים שמתו בהם, לפיכך נוהגים אבלות ל"ב יום, ומסתפרים בל"ג עצמו, דמקצתו ככולו). פשו לה (נשארו) ל"ב ימים שמתו בהם, ורק ט"ו ימים שלא מתו בהם. לכן כשכלו אותם ל"ב ימים שמתו ושהנהיגו בהם מקצת אבלות, עושין למחרתו, בל"ג בעומר, שמחה לזכר.

תלמידי רבי עקיבא מתו גם בעיצומו של ל"ג בעומר

ודוק, אותם ל"ב ימים רצופים מפסח ואילך, שהנהיגו להתאבל בהם שמתו התלמידים, הם לאו דוקא. שהרי לפי חישובי המהרי"ל לא מתו תלמידי רבי עקיבא בימים עוקבים, יום אחר יום בל"ב הימים הראשונים לספירת העומר, אלא מתו בל"ב ימים לסירוגין עד לעצרת, בימים שאומרים בהם תחנון בלבד. התלמידים מתו אפוא גם בעיצומו של יום ל"ג בעומר, מאחר שהיה יום שאמרו בו תחנון בתקופת רבי עקיבא. וכן המשיכו למות גם אחר ל"ג בעומר בימים שאמרו תחנון עד לעצרת, ומנין ימי מיתתם המסוכם היה ל"ב ימים.
אפשר שמטעם כלשהו הנהיגו רצף של ל"ב ימים מפסח עד ל"ב בעומר, להתאבל בהם קצת שיהיו סימן ורמז ל-ל"ב ימי המיתות של תלמידי רבי עקיבא, ואת יום ל"ג בעומר עשו להקל בו ולעשות יום שמחה, בשביל שמספרו ל"ג בעומר, יהיה סימן וזכר ליום הפגת המיתות (אפשר, על פי סברה בעלמא לסבור, שהיתה כבר ידועה למהרי"ל מסורת קדומה של שמחה ביום ל"ג בעומר).

אין ליום ל"ג בעומר מעלה עצמית על ימים אחרים בספירת העומר

לפי זה אין ליום ל"ג בעומר מעלה עצמית ולא מהות מיוחדת, על ימים אחרים בספירת העומר, אלא יום שבמספרו הסידורי ל"ג בעומר, היה סימן ורמז לזכור את מספר הימים שמתו תלמידי רבי עקיבא בפרק זמן של מ"ט ימי הספירה, וכי ביום השלושים ושלושה באה הפוגה למיתות. בניסוחו של ש. זוין (עמ' רצט): אותם ל"ב ימים שמתו, הוא לאו דוקא, שהרי לפי המהרי"ל לא בל"ב ימים הראשונים מתו. אלא שמכל מקום לזכר של"ב ימים הם ימי האבילות עשו ל"ג בעומר ליום של שמחה⁹.
חישובי הימים אצל המהרי"ל היו ודאי מסורת מדרשית קדומה בידיו. הדרישה והחקירה אחר סדרי ימים, בהגיון סירוגיהם, נבע גם מן הצורך למצוא הסבר ותירוץ ואסמכתא מדוע הונהגו ל"ג ימי אבלות (בסדר מסויים) ולא מ"ט ימים שלימים מפסח עד לעצרת, כפשט הדברים שאמרה הגמרא ביבמות סב ע"ב, שמתו מפסח עד לעצרת, סדרי ימי מיתתם כתלויים בסדרי ימים שאומרים תחנון יש בזה מטבע המופתיות ומעשה מן המופלאות. שהרי מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם. ואינו בורר ימים מסויימים על פי נוסחת אמירת תחנון - למות, וימים נבחרים אחרים, שאין אומרים תחנון - להחיות, אלא אם כן היתה השגחה מיוחדת שמסמנת בזה סימן מופלא ואצבע אלוקים.

חישובי הימים אצל המהרי"ל אינם ברורים

בכל מקרה חישובי הימים אצל המהרי"ל אינם ברורים. שהרי על פי שלחן ערוך, או"ח תכט, וכן במנהגי התפילה, אין אומרים תחנון בפרק זמן הימים שבין פסח לעצרת, בכל חדש ניסן, בפסח שני, בשלושת ימי ההגבלה, אותם לא הכליל כלל המהרי"ל בחישוביו. מספר הימים שאין אומרים תחנון הוא הרבה יותר מי"ז (ט"ז) הימים שנלקחו בחשבון בחישובי המהרי"ל כימים שאין אומרים בהם תחנון. וצריך עיון, אפשר שסובר המהרי"ל כדעת הטור (או"ח תכט), שאין נופלין על פניהם מר"ח ניסן עד אחרי איסרו חג בלבד. בכל אופן, מספר ימי מיתתם של התלמידים מפסח עד לעצרת דורש עיון.
מגן אברהם (תצג ה) מביא אף הוא את אופי ימי הספירה וסדריהם בהם מתו התלמידים על פי חישובי המהרי"ל, ומעיר שרמ"א בהגהותיו השמיט דעה זו, משמע דלא סבירא ליה. ונראה שאין שום אחד מן המנהגים הוא טעות (דרכי משה לטור, תצג א).

אבן שועיב: במ"ט הימים מפסח עד לעצרת ישנם ששה עשר יום שאין אומרים תחנון, ול"ג יום שאומרים תחנון. ולא הזכיר מיתת תלמידי רבי עקיבא

סדר הימים על פי חישובי המהרי"ל מובאים ומצוטטים בהרבה ספרי הלכה. קדם לו בחישובים אלה ר' יהושע אבן שועיב (1330, תלמיד הרשב"א ובן דורו של הריטב"א) בספר הדרשות שלו (תשנ"ב, מכון לב שמח, עמ' רכא - רכג), כתב: נהגו לגדל שפם עד עצרת ואין כונסין נשים בזה הפרק. עיקר הטעם לימי הספירה, כימים שממעטים בשמחה ואבלים, מפני שהימים האלה הם ימי דין, כי העומר בא מן השעורים, והוא כקרבן הסוטה הבא מן השעורים, מלשון סער ה' מן השערה¹⁰.
אחר כך מביא את הטעם לאבל מסיפור מיתת תלמידי רבי עקיבא שמתו מן הפסח עד העצרת כמובא ביבמות סב ב. בהקשר לזה מעיר אבן שועיב: ומה שנהגו רוב העם להגדיל שפם עד ל"ג בעומר, לא מצינו בו ענין.
האמנם יש לפרש הערה זו שאבן שועיב סובר שיש להחמיר ולנהוג אבלות בין פסח לעצרת בכל הזמן כולו. שלפי פשטא של הגמרא ביבמות סב, ע"ב, מתו התלמידים בכל המשך זמן זה (כדברי טור, או"ח, תצג)?
תיכף לכך מביא אבן שועיב מה שפירשו בתוספות (מעין חישובי המהרי"ל לעיל), כי מה שאמר ל"ג אינו כמו שנוהגים (שמפסיקים ביום ל"ג בעומר להתאבל), אלא ל"ג יום (שלשים ושלושה ימים) כשתסיר שבעת ימי הפסח, ושבעה שבתות, ושני ימי ראש חדש (אייר. ולא הזכיר יום אחד של ר"ח סיון) שהן ששה עשר יום שאין אבלות נוהג בהם (אין אומרים תחנון ואין מספידים), נשארו מן הארבעים ותשעה ימים, ל"ג ימים שאומרים בהם תחנון. וזהו מאמרם ל"ג יום לעומר.
פירושו, שמיוחס לתוספות, דומה לסדרי האבלות שהבאנו לעיל מספר המנהגים של המהרי"ל¹¹. ודוק. המהרי"ל העלה בחישוביו שבעה עשר ימים שאין אומרים תחנון ואין מספידין, שהם ענין הלכתי מובהק לאבלות (ביום שאין אומרים תחנון אין להתאבל). והוסיף בדבריו ענין שני, שבשבעה עשר ימים אלו לסירוגיהם, לא מתו תלמידי רבי עקיבא. תוספת זו שבדברי המהרי"ל אינה אלא סברה או מסורת על תופעה פלאית, מעין סדר נוסחאי למיתת התלמידים שמקורה אינו מצוי בכתובים שבידנו.
בעוד אבן שועיב העלה בחישוביו ששה עשר ימים שאבלות אינה נוהגת בהם, וכנראה סובר כדעת הטור (תכט) שאין נופלין על פניהן מר"ח ניסן עד אחרי איסרו חג. על כל פנים מפני ש-ט"ו ימים אלו מיוחדים מבחינה הלכתית (מועד, שבת, ר"ח), הרי כבר מן הטעם הזה, שאין אומרים בהם תחנון, אין אבלות נוהגת בהם. ולא ייחס לששה עשר ימים אלה תופעה מופלאה, שלא מתו בה תלמידי רבי עקיבא (ומה שלא הזכיר דורש בכל אופן עיון).
עוד משתמע מדברי אבן שועיב, של"ג הימים שאומרים בהם, על פי חישוביו, תחנון, ומותר להספיד בהם מבחינה הלכתית (ימי חול רגילים), הם ל"ג הימים שנוהגים בהם מקצת אבלות בגלל טעמים מיוחדים המיוחסים לאופי התקופה שבין פסח עד לעצרת. אולי מפני שהימים האלה הם ימי דין, כפי שאמר בתחילת דבריו.
ול"ג ימי האבלות הללו, מן הטעמים המיוחדים, אינם עוקבים זה אחר זה מפסח עד ל-ל"ג בעומר. אלא מפוזרים לסירוגין בין פסח עד לעצרת.
לפי זה אפשר לייחס לפירוש התוספות אצל אבן שועיב, שתלמידי רבי עקיבא מתו, כפשטא של הגמרא ביבמות (סב ע"ב), מפסח עד לעצרת, בכל מ"ט ימי העומר, אך אבלות על זה, בגלל טעמים למיניהם, יש לנהוג רק בל"ג ימים שאומרים תחנון.

המדרש שתלמידי רבי עקיבא מתו עד פרס העצרת

לצד שיטה זו, אחז אבן שועיב בשיטה שניה, שמסתמכת על מדרש כלשהו שתלמידי רבי עקיבא מתו עד פרס העצרת והוא חמשה עשר יום (ראה לעיל). וכשתסיר חמשה עשר יום מארבעים ותשעה ימים, נשארו שלשים וארבעה. והנה הם שלשים ושלשה ימים וכו'. ומגלחים ביום שלשים וארבעה בבוקר כי מקצת היום ככולו. משמע, ל"ג ימי אבלות עוקבים ורצופים כמנהג עדות הספרדים (ודברי אבן שועיב צריכים עיון).

מהותו של ל"ג בעומר כמועד קטן שנפסקת בו האבלות אינה מסתמכת על הילולת רשב"י

בינתיים יש לשים לב כי מהותו של ל"ג בעומר כמועד קטן, קשורה ונסמכה בספרות ההלכה הקדומה והמאוחרת, כראשונים וכאחרונים, בגורל תלמידי רבי עקיבא שביום ל"ג בעומר פסקה מיתתם, או שרק ל"ג ימים בין פסח לעצרת מתו. על כן התעלה י"ח באייר, הוא ל"ג בעומר, ונחשב כיום מיוחד לשמחה באמצע ימי העצב והאבלות של ימי הספירה והיה למועד קטן, שנתבטלו ונדחו ממנו איסורי אבלות.
כנגד זה לא מצאנו אצל עמודי ההלכה ונושאי כליהם קישור הלכתי בין ל"ג בעומר כיום של שמחה והפגת מנהגי האבלות, לבין רבי שמעון בר יוחאי, כאיש אלוקי שגילה את האור הגנוז של הזהר לתלמידיו בל"ג בעומר. יום פטירתו בל"ג בעומר, וכיוצא בזה יום הולדתו, וגם סמיכתו, ויום חתונתו עם אשתו (ממש), וגם יום יציאתו מן המערה, לא נזכרו בשום מקום בש"ס, ולא במדרשים, אף לא בזהר, כאירועים שקרו בי"ח אייר הוא ל"ג בעומר אלא מסורת קבלה בעל פה היו.
ערוך השלחן (תצג ז): ורגילין לקרוא לל"ג בעומר הילולא דרשב"י. ובארץ ישראל מרבין בתפלה והדלקת נרות על קברו הקדוש ואומרים שנסתלק ביום זה, וגם יצא מהמערה.

חתונתו

באשר לחתונתו. בגמרא כתובות (סב ע"ב) מצאנו, רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הילוליה דרבי שמעון בן יוחאי. פירוש: היה הולך לבית הרב בסוף זמן ימי חופתו (חתונתו) של ר' שמעון. ולא צויין תאריך כלשהו לחתונתו. תיארוכם של אירועים אלו בל"ג בעומר היה מסורת קבלה בעל פה, שזכתה לפרסום בכתובים משנת 1473, לערך ואילך.

יום פטירתו

מסורת קבלה על פטירתו של רשב"י בל"ג בעומר נזכרת בכתובים מימי הביניים, המספרים על יהודים שעלו למירון להשתטח על קברו של רשב"י וקדושים אחרים. רבי עובדיה מברטנורה, מספר באיגרתו אל אחיו, בשנת רמ"ט (1489) על ההדלקה על קבר רבי שמעון: "בי"ח אייר, יום פטירתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, מלבד הנר - תמיד הדולק על הקבר"¹²;
הוסיף חיים וויטאל וכתב טעם מיוחד מדוע מת רשב"י ביום ל"ג בעומר: כי הוא מתלמידי ר' עקיבא שמתו בספירת העומר¹³.
גם ייתכן להסתמך על עדותו של יונתן שאגי"ש, שראה את האר"י שהוליך את בנו הקטן עם אנשי ביתו, לקבר רשב"י ביום ל"ג בעומר, שם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה יום משתה ושמחה. ועוד לענין זה סיפור החזיון שנזף רשב"י בל"ג בעומר באברהם הלוי מפני שאסור היה לו לומר את תפילת "נחם ה' אלקינו את אבלי ציון", ביום שמחתנו. וכן שהשבית את שמחת רשב"י, הושבתה שמחת אברהם הלוי ומת בנו (בבחינת יומתו בנים על חטא אבות). מפרש וויטאל כי כתב כל זה להורות כי יש שורש במנהג הזה הנזכר, לשמוח בל"ג בעומר על קבר רשב"י.
ייתכן שהצירוף "יום שמחה על קבר רשב"י בל"ג בעומר", הכוונה להילולא על קבר רשב"י ביום פטירתו. ולאו דוקא^14.
עוד ייתכן כי מה שמסופר בשבחי האר"י (סימן ד. בניהו 219), שהסכימו פעם אחת רבי יוסף קארו ובית דינו, לבטל ההילולא דרשב"י במירון והאר"י מנע זאת, באומרו כי רצונו של רשב"י שישמחו בהילולא, הכוונה היתה להילולא בל"ג בעומר ליום פטירתו של רשב"י. ולאו דוקא. מפני שההילולא שבקשו לבטל תוארה כמתארעת בימים רבים של שמחות (באלו הימים במירון שיש בהם שמחות), ולא הילולא של יום אחד בל"ג בעומר, שהוא התאריך המסויים והמיוחס לפטירתו.

הולדתו

באשר ליום הולדתו של רשב"י בל"ג בעומר. ראה דרשתו של בני יששכר (מאמר ג, ל"ג בעומר, סעיף ב), המצוטטת אצל רבים. קודם כל שב לציין את הנודע ומפורסם כי ל"ג בעומר הוא יום פטירתו של רשב"י, הנה יום הזה ל"ג בעומר, יומא דהילולא דרשב"י, בו ביום עלה לשמי מרומים. על יסוד מסורת קבלה זו דרש בני יששכר דרשה לגבי יום הולדתו של רשב"י: ומסתמא ביום זה נולד גם כן. כי הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום. פירוש: משגיח שתאריך יום פטירת הצדיק יהיה חופף לתאריך יום הולדתו. דעות אלה מובאות אצל כף החיים (אורח חיים תצג, סעיף כו ד), ונסמך להן מדרשי חסידות וקבלה לחזק את ההכרה כי ל"ג בעומר וההילולא קשורים באירועים חשובים ומכריעים בקורות חייו של רשב"י.

יום בו נסמך

מסורת קבלה אחרונה לענייננו היא זו המייחסת ליום ל"ג בעומר יום בו נסמך רשב"י על ידי רבי עקיבא. כותב חיים וויטאל בשער הכוונות (ענין ספירת העומר, דרוש יב, דף פז ע"א): ובבוא יום ל"ג בעומר אשר הוא בחינת רחמים ואז פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, ולכן סמך אחר כך רבי עקיבא את חמשה תלמידיו הגדולים, ואלו נתקיימו בעולם והרביצו תורה ברבים והם רבי מאיר, ור' יהודה ור' אלעזר בן שמוע, ור' שמעון ור' נחמיה. ולכן זמן שמחתו של רשב"י ביום ל"ג בעומר¹⁵. ענין זה מצוטט אצל רבים, ראה כף החיים (תצג, סעיפים ה, כו). ומעיר, ואפשר שיום סמיכתו ויום פטירתו קרו בזמנים שונים אך באותו יום ל"ג בעומר. וראה גם משנת חסידים (מסכת אייר פ"א), וביום ל"ג בעומר סמך רבי עקיבא אז את חמשת תלמידיו, ועל ידם ועל יד ר' שמעון בר יוחאי, שהיה אף הוא תלמידו של ר' עקיבא נתקיים העולם. לפיכך אין להתאבל ביום זה על החרבן, אלא מצוה לשמוח שמחת רשב"י.

סמיכת רשב"י בדיוקי הגמרא

אולם על פי הדיוקים בדברי הגמרא מצאנו את מעשה הסמיכה של רשב"י באופן אחר. בירושלמי, סנהדרין פ"א, הלכה ב, מסופר שרבי עקיבא סמך את רבי מאיר ואת רבי שמעון. הושיב רבי עקיבא את רבי מאיר תחילה, ונתכרכמו פני ר' שמעון, כי סבר שאינו נחשב כלום. אמר לו רבי עקיבא, דייך שאני ובוראך מכירין כוחך. ומה שהושיב את רבי מאיר תחילה, מפני שהיה זקן יותר.
והנה אף שנסמך ר' שמעון מרבי עקיבא, אבל כפי הנראה, בגלל שהיה אז עול ימים, לכן לא נתקבלה סמיכתו¹⁶. והסמיכו יהודה בן בבא מאוחר יותר, פעם שניה, בזמן גזירת מלכות רומי.
וכן מסופר בסנהדרין (בבלי יד ע"א): שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה (רומי) שכל הסומך- ייהרג, וכל הנסמך יהרג (ביקשה רומי לבטל את שרשרת הסמיכה). מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב בין אושה לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הן: רב מאיר, ורבי יהודה, ורבי שמעון, ורבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע.
רשב"י נסמך איפוא בפועל שתי פעמים (וכן רבי מאיר). בשתי הפעמים לא צויינו כל תאריכים, כאילו נסמך רשב"י בי"ח באייר (ל"ג בעומר).
מסופר ביבמות (סב ע"ב), על מיתת תלמידי רבי עקיבא מפסח ועד עצרת, והיה העולם שמם מתורה, עד שבא רבי עקיבא ושנאה (לימד) את תורתו לחמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. ודוק, לא כתוב ביבמות שרבי עקיבא סמך את חמשת תלמידיו, אלא שנאה להם, כלומר לימדם תורה. וסיפרה זאת הגמרא כדי להראות שאף שהיו לרבי עקיבא תלמידים רבים כל כך בשנותיו המוקדמות, מכל מקום לא נתקיימו. ומי שנתקיימו היו דוקא תלמידיו האחרונים, שמהם יצאה תורה לישראל. ומכאן ראיה לפירוש הפסוק בקהלת י"א ו: "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים". עכשיו השוה לדברים שכתב חיים וויטאל בשער הכונות (ענין ספירת העומר, דרוש יב, דף פז ע"א): ובבוא יום ל"ג בעומר, שהוא זמן של רחמים, סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו הגדולים ואלו נתקיימו בעולם והרביצו תורה הרבה.
שני דברים עשה חיים ויטאל, על פי מסורת כלשהי שאיננה בידנו. א. מה שכתבה הגמרא ביבמות שרבי עקיבא שנאה (לימדה) את תורתו לחמשת תלמידיו וכו', כתב חיים וויטאל שסמך. ב. חיים וויטאל עיגן את המעשה ליום ל"ג בעומר, ובגמרא לא צוין בשום מקום, שום תאריך.
ההילולא כשלעצמה סביב ליום פטירתו של רשב"י, מתוארת בפרקי זהר מתוך איתערותא דלעילא. אולם בשום מקום לא כתב הזהר על יום הפטירה הזה כאילו חל בל"ג בעומר¹⁷. ההילולא נהוגה אכן בשמחה רבתי-עם בפועל, ולנגד עינינו בל"ג בעומר במירון, בעיקר. אך גם בקהילות ישראל, ובמיוחד אצל החסידים והמקובלים.
לעומת זאת, ההילולא והשמחה, שטעמם נקשר ליום פטירת רשב"י בל"ג בעומר, לא היו בשום מקום בספרים שבכתב, ולא במסורת קבלה שבעל פה, מקור הלכתי לסיבה או לאסמכתא להתיר ביום ההילולא והשמחה הזה נישואין והסתפרות. מנהגי האבלות למיניהם נתלו ונסמכו במיתות שבאו על תלמידי רבי עקיבא בין פסח לעצרת. ל"ג בעומר כיום של שמחה ומועד קטן, נסמך על היות היום הזה ציון וזכר להפסקת מיתתם. ולכן, כיון שבל"ג בעומר עדיין לא פסקה מיתתם, יש נוהגים בין הספרדים להפסיק את מנהגי האבלות מל"ד בעומר בבוקר, ואין מתירים נישואין בל"ג בעומר גופו לרגל שמחת ההילולא ליום פטירתו של רשב"י.

בין ל"ג בעומר בקישורו להילולת רשב"י, לבין ל"ג בעומר בקישורו למיתת תלמידי רבי עקיבא

לפי זה, ניתן לומר, שפטירת רשב"י היתה טעם לקהילות מישראל לנהוג הילולא כמנהג. בעוד מיתת תלמידי רבי עקיבא היתה טעם וסיבה הלכתיים להתאבל עליהם ולאסור נישואים ותספורת בימי מיתתם. וכן, אם במישור ההלכתי אין ליום ל"ג בעומר, מכוח מהותו, מעלה מיוחדת עצמית נישאת ומוחשבת יותר מכלל מ"ט ימי הספירה, אלא כל עניינו לסמן במספרו זכר לתלמידי רבי עקיבא שפסקה מיתתם אחרי ל"ג בעומר. ואו להיות במספר ל"ג סַמָן זכרון שרק ל"ג ימים בימי העומר מתו התלמידים. ומפאת הטעם הזה נקבע ל"ג בעומר להיות יומא דפגרא. הנה, כנגד זה, בזיקתו של ל"ג בעומר אל הילולת רשב"י, זכה יום ל"ג בעומר להיות בעל מהות מיוחדת, ובעל מעלה רוחנית עצמית, מבחינת פנימיות התורה. כלומר, יום ל"ג בעומר התעלה והתגדל מעבר לימי הספירה האחרים, וקיבל משמעות סגולתית מיוחדת מכח זיקתו האמיצה והקדושה אל תורת הסוד והקבלה. אישיותו הפלאית והמופתית של רבי שמעון בר יוחאי (אף הוא מתלמידיו הנבחרים של רבי עקיבא, ששרד) נתקשרה עמוקות בכמה עבותים קדושים ליום הל"ג בעומר הזה, והעניקה לו מעלה רוחנית פנימית, יתירה ונישאת על ימי הספירה האחרים. בניגוד למעטפת הצער והאבלות שעוטה ומליטה את ימי הספירה העצובים, התעלה והוחשב יום ל"ג בעומר והיה למועד קטן של שמחה רבתית, שפשטה בכל תפוצות ישראל ואשר ביטויה המתלקח והזוהר, מיתמר אל הגבהים השמימיים, באש המדורות לזכרו של התנא רבי שמעון בר יוחאי ולאיש תורת הסוד שהזהירה ביום הזה, יום פטירתו. בעיקר בהילולא ההמונית ליד קברו שבמירון.
לשאלה מי יסד כל אלה, ולמה נקבע יומא טבא ויומא של התקהלות והילולא דרשב"י ביום ל"ג בעומר במירון, לא נמצא את המענה לא בש"ס ולא בפוסקים, ולא בספרות ההלכה.

מתנגדים להילולא שלא הוזכרה בש"ס ובפוסקים, ובשום מקום

ואמנם כבר יצאו גדולי הלכה נגד ההילולא ושמחת ההדלקה ליד קברו של רשב"י, וזאת מטעמים שונים.
החתם סופר (יורה דעה, רלג) כתב שלהילולא זו אינו רוצה להתחבר אליה. והלוא הרבה כרכורים כרכר בפרי חדש (או"ח, תצו, אות יד) על המקומות שעושים יום טוב ביום שנעשה להם נס, כל שכן לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום ורמז רמיזה. מכל מקום לעשותו יום שמחה והדלקה, ובמקום ידוע דוקא שיהיה תל תלפיות שהכל פונים לשם, לא ידעתי אם רשאים לעשות כן, אמר החתם סופר.
על שני מנהגי הילולת ל"ג בעומר עירער במיוחד יוסף שאול נתנזון ב"שואל ומשיב" (מהדורה חמישית, סימן ל"ט): א. אדרבא במות צדיק וחכם יש להתענות, ואנו מתענין על מיתת צדיקים ואיך נעשה יו"ט במות רבנו הגדול רשב"י. ואם הזוהר קראו הילולא דרשב"י, היינו שמחה היא לו שהלך למנוחה, אך אותנו עזב לאנחה. ב. אבל באמת הרבה יש לדבר בזה על מה שנהגו לשרוף בגדים עליו בל"ג בעומר והם עוברים על בל תשחית. והרבה יש לדבר בזה, ומה אעשה כי בעונותינו הרבים לא ישמעו בזה לקול המורים. ופשיטא שבימי האר"י ושאר קדושים אשר בארץ לא היו עושים רק לימוד על קברו ותפילות ותחנונים ופשיטא שהבית יוסף וסיעתו לא היו מניחים לעשות כזאת, ורק אחר כך נתחדש המנהג ואחר כך חשבו למנהג קדום ומתייראים שלא יענשו ח"ו (אם לא יעשו ההדלקה וההילולא). ואני ערב להם שאם היו לוקחים אותו ממון והיו מפרנסים עניי ארץ ישראל בזה, שיותר היה ניחא לרשב"י והנאה לו והנאה לעולם.
על מנהג ההדלקה הזו ערער גם ר' יוסף בן חיים חזן (חקרי לב, יורה דעה, סימן יא): ואיני מוצא בה צד היתר דנראה דאיכא איסור בל תשחית דרבנן. ועם שידעתי גדולת רשב"י ז"ל בשמים ממעל ועל הארץ, לבי אומר לי דאין רצונו בכך. ראה עוד בשו"ת שם אריה (או"ח סימן יד), והנה כל ימי תמהתי על זה, שמחה זו מה זו עושה, ואדרבה הלא מצינו כי ראוי להתענות ביום מיתת צדיקים. אבל מה מקום לשמחה גדולה כזאת. ויעויין שם טעם חדש שדרש למנהג השמחה על קבר רשב"י בל"ג בעומר, שקרה לו נס שלא מת בחרב המלכות הרשעה ומיתתו היתה בידי שמים. וכן שהרוגי מלכות לא היו נותנים לקבורה, ונמצא שקברו מוכיח על הנס. והשערתו של "חקרי לב" רחוקה קצת, העיר על זה זוין (עמ' שב).

בשריפת בגדים יקרים לכבודו של רשב"י יש טעם של מצוה

נתקשו חסידי ההילולא להשיב בטעמיהם נכוחה על הבקורת העניינית שהעלו פוסקי הלכה. רבה הראשי של צפת ר' שמואל העליר פרסם קונטרס בשם "כבוד מלכים" (תרל"ד), שהוא פסק דין להתיר שריפת בגדים בחג ההלולא דרשב"י. עיקר תירוצו להסביר שענין מה ששורפים בגדים יקרים בהילולת רשב"י, יש בזה טעם של מצוה ואינו בחזקת בל תשחית: לא אסרה תורה אלא בעושה דרך השחתה, ואין לו שום טעם והנאה אלא גוף ההשחתה, בעוד מדורות רשב"י יש לשורפים טעם של מצוה. ומביא המחבר מעדות שמיעה כי הרב הקדוש ר' חיים בן עטר, היה פעם אחת בהילולא ובשמחתו שרף הוא עצמו כמה בגדים יקרים לכבוד רשב"י. עם זאת, רבני טבריה, בתשובתם לחתם סופר (שדה חמד, אסיפת דינים, מערכת ארץ ישראל אות ו') מעידים שאם מי שהוא ירצה להעלות על המוקד בגד יקר, הממונים מודיעים כי לא נכון לשרפו במדורה ומקדישו, ומוכרים אותו ומחלקים ממנו לעניים לכבוד הצדיק (ויעויין זוין, שב-שד).
באשר מה נשתנה יום שמחת ההילולא אצל רשב"י, מים פטירת משה רבנו ב-ז' אדר שהוא יום אבל וצום, אמרו, שמשה רבנו בכה על יום מותו ולא חפץ בו מטעם שרצה לקיים מצות התלויות בארץ, לכן הכל מתאבלים על מותו. בעוד רשב"י שמח ביום מותו והיא הילולא דעבדינן¹⁸.

ל"ג בעומר - ענייניו לוטים בערפל

ואכן, דומה שאין חג בחגי ישראל שענייניו לוטים בערפל כמו ל"ג בעומר. עניינו של יום טוב זה, ושמחת ההילולא הקשורה עם יום טוב זה, עטופים מסתורין, מסוד חכמי הקבלה מדורות הראשונים ועד האחרונים. גם בתחום ההלכתי ענייניו של יום ל"ג בעומר מכוסים סודות מכבשונו של עולם ובאים חכמי הרזים ומגלים טפח ממה שההלכה מכסה (לוינסקי, תשל"ו. ספר התודעה, אייר, עמ' רנו).
פירושים שונים ניתנו לרקע ההיסטורי שלו, הסברים למיניהם הועלו בשביל לתת פשר וטעם למנהגים התלויים בו ובסביבי הזמנים הסמוכים אליו, מלפניו ולאחריו, וכולם סתומים ועטופים בצעיף תעלומות. דומה שעצם העובדה, כפי שניווכח להלן, שנתחברו לענייניו גם קשרי סתרים, פעילויות חשאיות ומרידות נגד השלטון הרומי, ובד בבד שוקעו ביום הל"ג הזה רזים טמירים ומדרשי פליאה של מסתרי הקבלה, כלל המעטה הסודי שנמתח על המאורעות שנתרחשו בו ובסביביו, השפיעו על טישטוש המיתאר שלו ועל היותו יום טוב אלמוני שקורותיו ניתרגמו לסימני צופן כמו בכתב חידה.

תמיהות לגבי חידת שמו ותאריכו

קודם כל יש מקום לתהות מה טעם ניתקן ליום טוב זה שם שלא כמקובל בימים הטובים והתעניות של עם ישראל. הללו, שמותיהם כולם נקראים או מעין המאורע: פסח, סוכות, חנוכה. או מְסַמנים את תאריך היום הקלנדרי שלהם: ט"ו בשבט, תשעה באב, י"ז בתמוז וכו'. והנה באשר ל'-ל"ג בעומר, שמו נקבע כתלוי בספירת העומר, שהיא ספירת ימים הקשורה להלכה ולסדרי תפילה, ומתוחמת במסגרת של מ"ט ימים בעונה של זמן מסויים, ומי ששכח לספור או נתבלבל לו חשבון הספירה עלול לטעות באיתור היום.
האמנם לפנינו יום טוב מיוחד שעניינו עלול היה להרגיז את מלכות רומי הרשעה ושל גרוריה?
אפשר על פי פירוש מפירושי האפשרויות, שיום י"ח באייר (ל"ג בעומר) קשור גם למרידת לוחמים משלומי אמוני ישראל, בשלטון רומי הרשעה. ביום זה חל מפנה מכריע לטובת צבאו של בר כוכבא. יש עדויות וראיות בכתבי היסטוריה שבי"ח באייר הושג נצחון ליהודים במלחמתם ברומאים. ייתכן שביום זה שוחררה ירושלים מידם הצוררת של הכובשים, ואף נטבעו לכבוד הנצחון הזה מטבעות מיוחדות שכתוב עליהן בעברית מעברן האחד "שמעון", ומעברן השני "לחרות עולם" (בתוספתא מעשר שני א, ה: "מעות כוזביות", כלומר מעות שטבע בן כוזיבא בשעת המרד, והוא "מטבע מרוד". בבא קמא, צז ע"ב: "היו לו מעות כוזביות ירושלמיות", מטבעות של בר כוכבא שנטבעו בזמן המרד הגדול).
לפי יוסף פלביוס (מלחמות היהודים ב', טז- יז) החל מרד היהודים בחודש מאי של שנת 66 לספירה הוא י"ז באייר אור לל"ג בעומר. השיאו אפוא אז משואות להודיע על תחילת המרד ולמחרתו התפרץ המרד בגלוי והקיף את כל הארץ¹⁹.
את שמחת היום טוב לרגל נצחון שלומי אמוני ישראל שחל בתאריך י"ח באייר נמנעו מלקבוע אותו בפומבי, מטעמי זהירות שלא להרגיז מלכות רומי ששלטה בארץ. לפיכך לא סימנו את זמנו לפי תאריכו הקלנדרי - י"ח, אותו קל היה לזהות ולאתר, וקשרוהו בתאריך אחר ומוסווה - ל"ג בעומר.
בד בבד, במיטענו הרעיוני האחר, ייתכן שקישורו של השם אל ספירת העומר יסודו במגמת אנשי הסוד להטביע גם בצליל מקור השם של היום המיוחד הזה את חותם מסתרי הקבלה ורזיה. המקובלים, כידוע, חילקו את שבע הספירות שבעולם הבריאה לשבעת ימי השבוע וגם לשבעת השבועות של ספירת העומר, ויום ל"ג בעומר מיוחד לספירה הוד שבהוד. הדינים שמתגברים בו ביותר, הופכים לרחמים. שמו של היום המיוחד הזה, בקישורו ל"ספירה", מתפרש ומתפענח יפה כמסמן וכמשקף את ענייניו הכפולים, שהמשותף להם, חשאיות, סוד ומסתורין.

אי בהירות לתוכנו ולמהותו

באשר למהותו של היום ושל פרקי הזמנים הסמוכים אליו.
מצאנו בגמרא יבמות ס"ב ע"ב (ובראשית רבה ס"א ג): שנים עשר אלף זוגים (זוגות = חברותא) תלמידים היו לו לרבי עקיבא (משמע עשרים וארבעה אלף), וכולם מתו מפסח ועד עצרת מאסכרה, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה (או שעיניהם היתה צרה אלו באלו, בראשית רבה סא ג). המאירי בספרו בית הבחירה ליבמות סב ע"ב, כתב כי בגלל ענין זה נהגו כעין אבלות בימים שבין פסח לשבועות. אין מקדשים אשה, אין מסתפרים (אוצר הגאונים, יבמות, 141). ומוסיף המאירי, והואיל שלפי מסורת הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקו מלמות, לכן אין נוהגים ביום זה אבלות (ועיין לעיל).
כל הענין הזה יש בו אי בהירות, ונשמע ככתב חידה שכעבור זמן איפשר פירושים וגירסאות פיענוח שאף הן סתומות ולוטות בערפל²⁰.
קודם כל מדוע לא ציינה הגמרא בצמוד לסיפור האסון שהילכך נוהגים ישראל אבלות בימים שבין פסח לעצרת. חז"ל התעלמו בעצם מן המעשה כליל ולא הזכירו את מנהג האבילות המתמשך והארוך הזה בשום מקום. אף זאת, במה גדול היה אסונם של תלמידי רבי עקיבא שמתו בעוונם, מאסונות נוראים אחרים כדוגמת עשרה הרוגי מלכות, דרך משל, שהעולם לא נתחייב להתאבל לזכרם ולגורלם אפילו לתקופה קצרה. גם עצם הסיפור על מגיפה שאחזה אלפים כה רבים מתלמידי רבי עקיבא דוקא, סתום ונשמע כמגלה טפח ומכסה טפחיים. אותם מפרשים שהבינו את דברי הגמרא כפשוטם, כתבו אף הם כמה וכמה דברים להסביר מפני מה אירע כך לתלמידי רבי עקיבא²¹.
הראשונים שהזכירו את יום ל"ג בעומר כיום מיוחד שבו פסקה המיתה ועל כן מל"ג בעומר ואילך פוסקת האבילות, הוא אברהם בן נתן הירחי - מאה י"ב (בספרו המנהיג, אירוסין, סעיף קו, ראה לעיל). לדבריו שמע ענין זה משמו של רבנו זרחיה הלוי מגירונדה, שמצאו כתוב בספר ישן הבא מספרד. וכן המאירי (מאה י"ג), בבית הבחירה ליבמות סב ע"ב. מכאן ואילך רבו הגירסאות והפירושים ונתפשטו שיטות שונות בסדר האבילות, והבדלים מאימתי מתחילה האבלות ואימתי מסתיימת (ראה לעיל).

לשון סתומה בסיפור תלמידי רבי עקיבא

הסיפור על מותם של תלמידי רבי עקיבא במגפה, ייתכן, שאף כאן אחזה הגמרא, מטעמים שהיו טובים לשעתם, בלשון סתומה. רב שרירא גאון באגרתו ההיסטורית כותב כי היה זה "שמדא", כלומר גזירת המלכות או מלחמה שגרמו למיתתם. לפי זה קשור הדבר במלחמת בר כוכבא שרבי עקיבא תמך בה. תלמידי רבי עקיבא התגייסו לחיילותיו של בר כוכבא, ועם דיכוי המרד בתקופה שבין פסח לעצרת, נהרגו אף הם. ומה שאמרו שביום ל"ג בעומר פסקה המגיפה וקבעוהו יום טוב, אפשר שכל זה מסמן באמת יום של נצחון גדול על האויב הרומי. מנהגי האבלות ושמחת ל"ג בעומר עניינם ותאריכם נקבעו אפוא בשעתו בלשון סתרים ובחשאי, שלא לעורר חשד ורוגז בקרב הגויים.
מעין הדברים האלה בפירושו של עדין שטיינזלץ ליבמות סב ע"ב. יש לזכור כי גם בגירסת יבמות, שם, ובגירסת בראשית רבה סא, לא נזכר כלל ל"ג בעומר כיום שנפסקה בו המגפה. בהן רק מסופר שאחרי התמותה אירגן רבי עקיבא מחדש את תלמידיו. (הפסקת מיתתם בל"ג בעומר מצויינת לראשונה בספר המנהיג, ראה לעיל).
ובפירושו של א. לוי (יסודות התפלה, 450-451): במלחמתם נגד הרומאים, נפלו י"ב אלף תלמידי רבי עקיבא בין פסח לעצרת בשדה הקרב, וביום ל"ג בעומר הצליחו גיבורי העם להתגבר על אויביהם. הניצחון הזה לא נזכר בגמרא בשל הפחד מפני הרומאים ששלטו בארץ. לכך מזכירים חז"ל את המאורע הזה רק ברמיזה ועלינו להבינו מתוך קריאה בין השיטין. הנחה זו מתאמתת מדברי ר' שרירא גאון באגרתו: "והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של רבי עקיבא".
בזה גם נתברר הקשר שבין רשב"י לל"ג בעומר. שכן רשב"י, תלמידו של רבי עקיבא היה, ונלחם בשורות תלמידיו. הרומאים אכן פסקו את דינו: "שמעון שגינה יהרג" (שבת לג ע"ב). לפיכך נאלץ ר' שמעון להתחבא במערה במירון עם בנו ר' אלעזר. אחרי הנצחון ביום ל"ג בעומר, כשהאויב נסוג, ייצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם (שבת לג ע"ב).
סברתו של א. לוי בספרו יסודות התפלה, מובאית אצל יעקבסון (נתיב בינה, מהדורה שלישית 450), ומוגדרת כהשערה נועזה. מעין זה כתב ע"צ מלמד: מכל מקום בתקופתנו קושרים את ל"ג בעומר לנצחון בר כוכבא. והשוה לדברי הרמב"ם (הלכות מלכים י"א ג), שרבי עקיבא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך.

הילולת רבי שמעון בר יוחאי

במטענו הרעיוני הנוסף, שב ל"ג בעומר ומתקשר במיוחד לרזיה הטמירים של תורת הקבלה, זו חגיגת ל"ג בעומר המתקראת הילולא דרבי שמעון בר יוחאי, שהוא מושג מסודות הקבלה, המדמה פטירתו של צדיק לשמי מרומים, כנשואין, כי נשמתו שמחה ונכנסת לפני ה' ככלה לחופתה: ביום פטירתו של צדיק תלך נשמתו צהלה ושמחה לחוג את חג האורות, כנכנסת לפני ה' יתברך, כי על כן קראו בספר הזוהר (ויחי, עמ' ריח) ליום פטירת נפש צדיק הילולא. (אלשיך בפירושו לאיוב ל' כג).
וכבר שאלו השואלים מדוע רבתה ההילולא על קבר התנא הקדוש רשב"י יותר מכל צדיקי האומה וחכמיה? במה גברו מעלותיו וסגולותיו של התנא על גדולתם של שמאי והלל, ועל כלל חכמי המשנה והתלמוד שדוקא יום פטירתו נקבע לדורות כיום הילולא.
קישורו של קבר שמעון בר יוחאי ליום ל"ג בעומר מתבטא אמנם בעצם היותו תלמידו המובהק של רבי עקיבא, והיה השריד האחרון שלא ניספה במגיפה. חרף התבוסה והמפולת הצליח ליצור מחדש את הקשר שבין ישראל לארצו. עם זאת שמחת ל"ג בעומר המיסתורית שכבר היתה נהוגה בקהילות ישראל, חתרה אל מעיינות הסוד. התגלותו של רשב"י במסורת העם כבעל הזוהר, שבשעת הסתלקותו בל"ג בעומר סידר וגילה לחברים את רזי הקבלה, חופת הזוהר והסוד שנפרשה ונתקשרה לדמותו של רשב"י היא וענייניה טבעו את חותמן על חגיגות ל"ג בעומר.
לפנינו הילולא ושמחה לעילויו ולכבודו של איש תורת הנסתר שפטירתו, על פי המסורת, חלה בעיצומם של ימי צער ואבל. כנגד פטירתם של אלפים מתלמידי רבי עקיבא שתורת הניגלה היתה אומנותם, התייצב יום פטירתו של רשב"י כשעת רצון, בו ניגלתה לתלמידיו תורת הסוד והקבלה. ההילולא נתקדשה לזכרו של רשב"י. ברעיונותיה העמוקים היתה לחג שמחה לכבוד חתונתו של התנא, המנוסחת בלשון הקבלה: הזדווגות כנסת ישראל עם הקב"ה. וכן הסתלקותו של צדיק לשמי מרומים מתוארת בקבלה כנשואין, לפי שבעולם הזה נתגלתה לנו חיצוניות התורה (אירוסין) ובעולם הבא יתגלו סודותיה ופנימיותה (נישואין). הילולא של רשב"י, פירושה אפוא שמחת נישואין בשמי מרומים (גם עיין זוין, עמ' שב).
השמחה לרגל גילוי סתרי התורה ורזיה בל"ג בעומר הכריעה אפוא ודחתה את האבל והעצב שנתקשרו לזיכרם של התלמידים שהיו אמונים על התורה הניגלית. יום ההילולא מסמן על כן בנתיבו הרעיוני הזה ובמנהגיו התמודדות סמויה ומוסוית בין שלומי אמוני תורת הניגלה והריאלייה, ששולחן ההלכה הערוך הוא המורה דעה לאורח חייהם, לבין חסידי הקבלה שתורת הסוד והזוהר הם המאור הקדוש המאיר את דרכם בחושך העולם.

סימני צופן רב משמעים ורב פיענוחים - קשת

היסוד המשותף העומד ביסוד מהותו של ל"ג בעומר הוא שענייני החג לכיווניהם תורגמו לסימני צופן רב משמעים ורב פיענוחים.
דוגמא לכך הסבר הטעם מדוע הנהיגו בל"ג בעומר לשחק בקשתות ובחיצים ובקליעה למטרה. לדעת אלה המקשרים את עניינו של ל"ג בעומר למרד בר כוכבא וליום של נצחון על הכובש הרומי, יתפרש המשחק בקשתות ובחיצים כמבקש לסמן לדורות: "ללמד בני יהודה קשת". ראה בני יששכר (מאמר ג, ל"ג בעומר, סעיף ד). בין מכלול הטעמים למנהג התלמידים שיורים בקשת ביום ל"ג בעומר, כתב, שהוא כעין ללמד בני יהודה קשת. בעדות אשכנז נהגו מזה דורות תלמידי החדרים לצאת אל היער מזויינים בקשתות וחיצים, ובראשם מפקד מיוחד - גנרל של ל"ג בעומר. ואמנם גנרל זה, בר בי - צבא דחד יומא, היה נוהג להתחקות על מעשי החיילים בעיר וללמוד מהם נימוסים וסדר, וחייליו בעזרת הרבי ובני הבית טרחו להכין את הציוד המלחמתי לל"ג בעמר - קשת וחיצים. הרבי היה מספר לנו על המלחמות שנלחמו מורדי ישראל ברומא, על רבי עקיבא ותלמידיו, על מלחמתם הנועזה נגד האויב, ומי שהצטיין בקשתות נעשה ראוי להיכתב באסטרטיא של בר כוכבא. ומעשה ברבי עטרת צבי יהודה מסטראטין, שיצא בל"ג בעומר ליער, קלע וירה חץ אחד מקשתו. פרח החץ ונפל בווינא הבירה ופלח לבו של אותו שונא ישראל יורש העצר האוסטרי, צורר מובהק שזמם לקעקע ביצתם של ישראל²².
יהיה עלינו לזכור, כי קישורו של המשחק בקשת וחיצים בל"ג בעומר, לרעיון של ללמד בני יהודה קשת, וקישורו הנוסף למלחמת בר כוכבא, הוא טעם שבפי העם. לצד הגיון הטעם בקישורו זה, הוא גם בבחינת "פוק חזי מאי עמא דבר". עוד ראה הפיוט "בר יוחאי", שחיבר המקובל שמעון לביא, והוא מושר בפי העם בל"ג בעומר. בשורותיו משולבים דברי הלל, המשבחים את רשב"י במרדו בצוררים הרומאים: "בר יוחאי נאזרת בגבורה, ובמלחמת אש דת השערה / וחרב הוצאת מתערה, שלפת נגד צורריך". יתר הטעמים לקשת שהרחיב בני יששכר לדורשם, הם מתן עומק רעיוני למשחק בקשת וחיצים, רעיונות ופירושים שנשענים על דרשות הסוד והקבלה.

קשר הקשת אל רשב"י ואל צבעי אורו של משיח

ואכן, הדבקים במהותו הקבלית, הנסתרת, של ל"ג בעומר ונוהים אחר דמותו של התנא הקדוש רשב"י, יפרשו את המשחק בקשת, כמסמל בשמו ובצורתו הקמורה את הקשת בשמים שלא נראתה בימים של רשב"י, שכן זכותו וקדושתו הם שהגנו על כל העולם מפני הפורענות ולא היה צריך העולם לאות הקשת. ויעויין על הטעם הזה (וטעמים נוספים למשחק הקשת), בבני יששכר, מאמר ג, ל"ג בעומר, ד: עושין במשחקי הקשת סימן כי בימי רשב"י לא נראתה הקשת. עושין זאת ביום עלותו למרום²³. ובלשון הזוהר (ח"ג עמ' רטו): בשעה שיש צדיק בעולם, אין צורך בקשת כי הוא ברית להקים ברית והוא מגן על העולם. עוד יסוד קבלי - משיחי מסומן במשחק הקשת, כדברי הזוהר לבראשית, דף עב: לא תצפה לפעמי המשיח עד שתחזה קשת בצבעי אורות, זו הקשת שהיא סימן להתגלות אורו של מלך המשיח.
טעם שניחוחו קבלי מספר ש"י עגנון, להסביר המשחק בקשת וחץ בל"ג בעומר. והטעם בשביל לירות בשטן המעכב את ביאת המשיח (מעצמי אל עצמי, תשל"ו, 351 - 378).

הדלקת המדורות

רב משמעים ורב פיענוחים הוא מנהג הדלקת מדורות בקהילות ישראל בל"ג בעומר וההדלקה על קברו של רשב"י במירון בפרט.
ל"ג בעומר בקישורו למרד יהודה ברומאים, איפשר לפרש את אש המדורות כסימן וזכר למשואות שהשיאו על ההרים בשביל לפרסם את המרד ולבשר בשורת נצחון. וכבר ציינו לעיל שלפי יוסף פלביוס (מלחמת היהודים ב' טז - יז) החל המרד בי"ז באייר, אולם רק בערב, אור לי"ח באייר השיאו משואות על ההרים לפרסם את המאורע. ורק אותו לילה, אור לי"ח אייר, הוא אור לל"ג בעומר, נכנס למסורת הגבורה של העם בחשאי, שלא לעורר חשדות ורוגז, במקום אור ל- י"ח באייר, אמרו אור לל"ג בעומר (והשווה המועדים, 341). ומתוך זה שרבי עקיבא, שבראש תלמידיו, עמד בשורות הראשונות של הלוחמים, נחרת ל"ג בעומר עמוק בלב העם, ומדליקים בו נרות ומדורות נצחון (א. לוי, יסודות התפלה, 233).
יחד עם זאת, מעשה הדלקת האש בל"ג בעומר עשוי לסמן נר נשמה אדיר מימדים אותו מדליקים כל תפוצות ישראל לזכרו של רבי שמעון בר יוחאי ליום פטירתו. אש ההדלקה משקפת נאמנה ומזכירה באורה הזוהר, את ענייני היום בו הסתלק התנא ועלה לשמי מרומים. יום זה מתואר בזוהר כיום שהאיר אור טמיר ומיוחד ואש אלהית דלקה בו: כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית --- האור והאש היו מסביב לו --- משיצאה מטתו פרחה באויר ואש היתה לוהטת לפניה (זוהר ח"ג, רפז, רצא). אף זאת, גילוי סודות הקבלה מפי התנא לחברים היה בבחינת הדלקת אש התורה העמוקה והגנוזה פנימה, במשמע הוצאה לאור של האור הגנוז. מכאן גם הכינוי שניתן לתורת הנסתר - "הזוהר", המאיר ומבהיק מסוף העולם ועד סופו. גם ראה אופי התארים שדבקו ברשב"י והם שאולים מן השדה הסימנטי הזה: בוצינא קדישא - המאור הקדוש, מאיר העולם, אור המאור, אור העולמות (זהר ח"א יד, ע"א - ע"ב). וכן תארוהו: אורו עלה עד רום רקיע. תורתו עלתה בשלוש מאות ושבעים אורים, וכל אור ואור יתפרש לשש מאות ושלשה עשר טעמים (שם. עוד על הטעמים עיין בני יששכר, דף פח). משואות אש מטוענות מטבען משמעויות רבות ואף מנוגדות. במרוצת הדורות הן עשויות לסמל ולהביע מצבים משתנים למיניהם. לצד המדורה המרכזית שנדלקה במירון, על קבר שמעון בר יוחאי וטעמיה עמה, נדלקה מדורה אחרת על קבר ר' שמעון הצדיק בשיח ג'ארח. שם נהגו בל"ג בעומר להתפלל במערתו, לאכול ולשתות ולשמוח ברחבת המערה. ועוד, בילדותנו בתלמודי התורה הדליקו מדורות שהעלו למאכולת אש בובה ממולאת קש שסימלה את צוררי עם ישראל באותה שנה.

בין הנגלה לנסתר, בין שמחה לאבלות

ל"ג בעומר זכה בכל מקרה ועל פי שתי התפיסות, למעמד של יום טוב. אולם למרבה האירוניה כל אסכולה העניקה ליום הזה את מהות שמחתו מעקרון ומתפיסה רעיונית - מחשבתית מנוגדים. אנשי ההלכה והתורה הנגלית קבעו את ל"ג בעומר כיום טוב, מפני שביום הזה פסקה מיתתם של בחורי הישיבה מתלמידיו של רבי עקיבא. ענין ההילולא דרבי שמעון בר יוחאי לא נזכר בספרי ההלכה עם זכרו של היום ועניינו.
לעומת זאת, מסורת הקבלה וחסידי תורת הנסתר, האצילו על יום ל"ג בעומר את תוכן שמחתו וחגיגתו מפני שביום זה נפטר לעולמו התנא רשב"י, מתלמידי רבי עקיבא.
ואכן, כנזכר לעיל, התנגדו אנשי ההלכה לחגיגת השמחה לכבוד מיתתו של רשב"י, שהלוא אדרבה במות צדיקים ראוי להתענות ולבכות בכייה גדולה, ואיך יעשו על זה יום טוב, שמחה וחגיגה?
כנגד זה טענו אנשי הקבלה וגדולי החסידות, בין היתר, שכך היה רצונו של רשב"י. והסתמכו על מה שהוגד בחלום לר' יצחק באשר לשאלתו לתאריך פטירתו (זוהר, ויחי, דף ריח): בהילולא הגדולה של רבי שמעון תערוך את שולחנו, כמו שנאמר (שיר השירים ג' יא): "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו". אפשר שרמזו בזה לר' יצחק שיום פטירתו יחול ביום ההילולא של רשב"י. אמרו הילולא מפני שהסתלקות הצדיק מן העולם הזה שמחה היא לו, שנשמתו דביקה בשכינה ומתעלה עמה להיכל המלך העליון.
וכך הנהיגו הקדמונים שיעשו את יום פטירתו יום שמחה כל השנים, גם הסתמכו על מה שאמרו שביום שמת אדם הראשון עשאוהו יום טוב ויום משתה ושמחה (תנא דבי אליהו, ט"ז).

לא תמו סתרי רעיוניו של ל"ג בעומר

המחלוקת בשאונה אמנם שככה מכבר, כשכל תפיסה וכל אסכולה מתגדרת בתחומי הענין שהוא החלקה הרעיונית אותה היא מטפחת. אנשי ההלכה אוחזים בל"ג בעומר כיום טוב בו נפסקת האבלות, מותר לכנוס אשה, להסתפר, מפני שפסקה ביום זה מיתת התלמידים. המקובלים והחסידים נתנו דגשות יתירה לאופיו של ל"ג בעומר כיום של הילולא לזכרו של מחבר הזוהר, התנא רשב"י, כשמוקדו הענייני של היום הזה נטוע ומעוגן בטקסים ובמשמעויות הקשורים לתורה הנסתרת. גדולי החסידות אף עשאוהו יום טוב ממש, לבשו בגדי חג וערכו "שולחן" (טיש) כמנהגם בשבת ויום טוב: מנהג ישראל להדליק נרות ומאורות ביום הזה לכבוד "האור כי טוב" שגנזו הקב"ה בימי בראשית במעמקי התורה, והתחיל להתנוצץ ביום זה היקר ל"ג בעומר, שהוא טו"ב ימים (17) קודם ליום נתינת התורה, ולכבוד נשמת מאור התורה (בוצינה קדישא) (נ"ר הקדוש - רשב"י) ולכבוד ספרו הקדוש זוהר, המאיר ומבהיק מסוף העולם ועד סופו. וביום הזה לא נתן רשב"י רשות לאור היום להתחשך, והיום התארך באורו של האור "כי טוב", הוא האור הגנוז שזרח מכח קדושתו של רשב"י. והצדיקים המבינים ברזין דאורייתא הנה מאירים באור הגנוז. בעבור כל זה מרבין אור ביום ל"ג בעומר (בני יששכר, ל"ג בעומר).
ובזה, על פי האמת, לא תמו סתרי רעיוניו של יום ל"ג בעבור כל זה מרבין אור ביום ל"ג בעומר (בני יששכר, ל"ג בעומר).
ובזה, על פי האמת, לא תמו סתרי רעיוניו של יום ל"ג בעומר הזה, ועדיין לא מיצינו את פיתוחי נוהגיו וענייניו לאורך הדורות.

הערות:

1. סיכום השיטות והימים ראה בפרי מגדים - משבצות זהב לשלחן ערוך, א"ח תצג א. ביאור הלכה למשנה ברורה תצג, ד"ה "יש נוהגין וכו' וטעות היא בידם". ערוך השלחן או"ח, חלק ג, תצג, ואחרים.
2. פרי עץ חיים, שער כב, שער ספירת העומר, פ"ז וספר הכונות, ענין ספירת העומר, דרוש יב, דף פו, ד.
3. ראה מאיר בניהו, תשכ"ז, ספר תולדות האר"י, 335, סעיף 6.
4. חיים וויטאל, עץ חיים, שער רכב, ספירת העומר, ז. בניהו, 334. לתולדות מושג גילוח הראש והשארת פיאות לילד, חאלקע מלשון ערבית, ראה בלאו בשמעתין מס' 146, תשס"ב עמ' 174 - 181.
5. ראה קינה שחיבר בזולת לשבת לפני שבועות, הפיטן שמואל: "סמוך לחג השבועות, קראוני רבות רעות, בישראל בפרוע פרעות", וגו'. וכן בסליחה שחיבר ר' יו"ט ליפמן הליר, רבה של קראקה: "אלה אזכרה בדמעות שליש צעקה מרה וגדולה / אבוי, אוי, אללי, בזכרי שנתים / לא היו כהנה לרוע מיום שגלינו בגולה". ראה ספר המועדים, תשט"ז (עורך יו"ט לוינסקי), כרך ו, ל"ג בעומר, 336 - 339.
6. גם ראה אשל אברהם - אופנהיים, שו"ע תצג, ג. וחק יעקב שם, ס"ק ג, הביאו טעם זה ועוד טעמים מבחינת ימי דין. וכן אליה רבה תצג.
7. ח. ד. הלוי, מקור חיים השלם, קצה, סעיפים יח - כב.
8. שו"ת תשב"ץ, חלק א, סימן קעח. המחלוקת בין יש מסתפרין מל"ג בעומר, לבין יש מסתפרין מל"ד בבוקר, ראה בית יוסף תצג, ד"ה "ויש מסתפרין". וכן בפרי מגדים - משבצות זהב, תצג.
9. ראה בפרי מגדים - משבצות זהב, תצג. ובמשנה ברורה, בבאור הלכה תצג, ד"ה "יש נוהגין".
10. ראה גם ספר המועדים 333. רבנו ירוחם, נתיב ה, חלק ד. אליה רבה או"ח תצג.
11. עיין אצל הב"ח, לטור או"ח תצג, ד"ה ומ"ש ויש מסתפרין", שם הביא את פירוש התוספות על פי גירסת המהרי"ל, ובהסתמך על תוספות כתב הב"ח: ולפי טעם זה של תוספות נתפשטו שני המנהגים, יש מקומות שאין מסתפרין עד ל"ג, ומל"ג ואילך, להוציא ל"ג עצמו שמסתפרין. ויש מקומות שמסתפרין עד ר"ח אייר ועד בכלל, אבל אחר כך אין מסתפרין עד עצרת, רק בל"ג בעצמו מסתפרין.
12. "דרכי ציון", סיפור נסיעתו לארץ ישראל. ובאספת מכתבים, ראה, שפרלינג, עמ' רסה - רסו, סעיפים א, ד. וכן וילנאי, תשכ"ג, מצבות קודש בארץ ישראל, עמ' שלב. שפרלינג מציין גם מכתב מהשל"ה שכותב שיום פטירתו של רשב"י הוא בל"ג בעומר. לתולדות ההילולא במירון, ראה במיוחד אברהם יערי, תרביץ ל"א תשכ"ב, עמ' כח-ל.
13. בפרי עץ חיים, שער ספירת העומר, פרק ו, ז. שפרלינג, עמ' רסט, שם הערה נ.
14. חיים וויטאל, שער הכונות, ענין ספירת העומר, דרוש יב, דף פז, א. בניהו 314, 334.
15. ראה ספר הכונות דף ג ע"ב. תולדות האר"י, סימן כב. בניהו 334.
16. ראה היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, ערך ר' שמעון בר יוחאי, חלק ג, דף 1179.
17. זהר ח"א דף ד ע"א - ע"ב. רפז, ע"ב רפח, ע"א. רצו ע"ב.
18. חיים קנולר, ספר דבר יום ביומו, דף נז ע"ב. וכן הירשאוויץ, אוצר מנהגי ישרון, סימן לו, ל"ג בעומר. ועיין שפרלינג עמ' רסז - רסח. זווין, ש - שד.
19. ראה לוינסקי, ספר המועדים, תשט"ז, כרך ו, ל"ג בעומר,340 - 342. אנצי' מאיר נתיב, ערך ל"ג בעומר. א. לוי, יסודות התפלה, מהדורה ששית, ל"ג בעומר, 231 - 233. יעקבסון, נתיב בינה, כרך שלישי, מהדורה שלישית, 450. אליהו כי טוב, ספר התודעה, תשל"ו, רנט - רס.
20. השוה יבמות סב ע"ב. בראשית רבה סא. ויקרא רבה יא, י. מדרש משלי ה, כח. ילקוט קהלת רמז תתקעט. תנחומא, חיי שרה, ו. כתובות סב - סג.
21. האמנם היה לנגד עיניו של תנחומא מקור שונה למעשה בתלמידי רבי עקיבא ובו היה מסופר שהיו לו שלוש מאות תלמידים בלבד שמתו כולם? תנחומא, חיי שרה, ו.
22. ראה ספר המועדים, עמ' 353, 358, 458, 471. אנצי' של הווי ומסורת ביהדות, עורך יו"ט לוינסקי, ערך ל"ג בעומר.
23. לענין זה ראה בראשית רבה לה, ב. כתובות עז, ע"ב.

קיצורים:

• אבן שועיב, תשנ"ב, ספר הדרשות, רכא - רכג
• בניהו מ, תשכ"ז, ספר תולדות האר"י.
• בני יששכר, 1990 (צבי אלימלך דינוב), מאמרי חודש אייר, ל"ג בעומר.
• הירשאוויץ א,ל, אוצר כל מנהגי ישרון, הוצאה רביעית, סימן לו, 87 - 88.
• וילנאי ז, תשכ"ג, מצבות קודש בארץ ישראל.
• זוין ש, י, תשט"ז, המועדים בהלכה, רצט - שד.
• כף החיים, תשכ"ה, סופר י, ח, או"ח, ח"ו.
• לוי א, 1961, יסודות התפלה, מהדורה ששית, 231 - 233.
• לוינסקי יו"ט, תש"ל, אנצי' של הווי ומסורת.
• מאיר נתיב אנצי', 1960, ש, ז אריאל (עורך).
• מהרי"ח (י"ח פרידמאן), ליקוטי מהרי"ח.
• מהרי"ל, תשמ"ט, (יעקב מולין) מנהגים.
• מטה משה (מפרעמסלא), סימן תרפו.
• מימון י, ל, תשי"ב, חגים ומועדים, עמ' שיא - שיד.
• מלמד ע"צ תש"ל, פרקי מנהג והלכה, עמ' 40.
• נתיב בינה, י יעקבסון, מהדורה שלישית, כרך שלישי.
• ספר המועדים, תשט"ז, לוינסקי יו"ט, כרך ו: ימי מועד וזכרון.
• ספר התודעה, תשל"ו, א. כי טוב.
• ערוך השלחן, תשכ"ב, עפשטיין, או"ח, חלק ג.
• שפרלינג א, י, תשט"ז, טעמי המנהגים ומקורי הדינים.

---

                       

׀›ׁƒׁ‡ׁˆ׀¸׀¹ ׁ‡׀°ׁ�ׁ‚׀½ׁ‹׀¹ ׁ…׀¾ׁ�ׁ‚׀¸׀½׀³