יום השואה: אמיר השכל: עדים במדים

 

מאת: קרן לוי בוקין

 

היום נציין כולנו את יום השואה, ולנו בעיר יבנה יש את אמיר השכל, אשר הפך את נושא השואה לחלק חשוב בחייו. יצאנו לדבר אתו על משמעות יום השואה עבורו ועל פרויקט 'עדים במדים'

אמיר השכל, תת אלוף במילואים וחוקר שואה  כיום, נולד בירושלים ב-1953 וגדל כבן בכור למשפחה בת ארבע נפשות.

בהמשך עבר עם משפחתו לתל-אביב, ואמיר מעיד על עצמו כמי שעשה מסלול התפתחות של ילד רגיל. בגיל 18 התגייס לצבא ופנה לקורס טיס. את הקורס סיים שלושה שבועות לאחר שהסתיימה מלחמת יום כיפור, הוכשר כטייס תובלה ושירת 32 שנים בחיל-האוויר.

 

מרבית תפקידיו כללו פיקוד בדרגות שונות - הוא פיקד על שתי טייסות, שני בסיסים (שדה דב ובח"א 27) ובתפקידו האחרון שימש כראש לה"ק כוח-אדם וכמי שלמעשה אחראי על כוח-האדם של חיל-האוויר כולו.

 

לאחר שהקים משפחה (4 ילדים) נסע, עם משפחתו, לארה"ב, למד באוניברסיטה של חיל-האוויר האמריקאי, בקורס מקביל לזה של המכללה לביטחון לאומי כאן.

 

התואר הראשון שלו עסק, בעיקרו, בהיסטוריה ואילו את התואר השני עשה באוניברסיטת חיפה, בתחום מדעי המדינה.

 

אחד הדברים היותר משמעותיים שעשה בתפקידו כראש לה"ק כוח-אדם, יחד עם מי שהיה אז קצין חינוך ראשי, האלוף אלעזר שטרן, היה יזום פרויקט 'עדים במדים' - המהווה מרכיב מרכזי בהנחלת זיכרון השואה, משמש תשתית להרחבת הזהות הפיקודית והערכית ומחזק את תחושת השליחות למדינה ולצבא.

 

עוד טרם הפרויקט, צה"ל הוציא קבוצות לפולין, אך לא באופן עקבי או מוסדר. המיזם של אמיר השכל, נולד עם כניסתו לתפקיד ביולי 1999 כחלק מתכנית שהייתה אמורה לתת מענה למצוקת כוח-אדם ממנה סבל צה"ל וחיל האוויר, באותה תקופה.

 

"בראשות הממשלה עמד אז אהוד ברק, התקיימו שיחות עם הפלסטינאים (טרום האינתיפאדה השנייה) ושיחות עם הסורים, והייתה איזושהי תחושה שסוף-סוף מגיעים למנוחה ולנחלה, למרות שהיום, בראייה אחורה, זה נראה כמו חלום...". נזכר אמיר.

 

אמיר עם קבוצת מבקרים בטרבלינקה

 

במקביל, אחד הדברים שאפיינו את התקופה, הייתה צמיחתו של עידן ההייטק. בגלל שני המאפיינים האלה, הרבה מאוד אנשים בחיל-האוויר ביקשו להפסיק את שירותם, ומשיחות שניהל עם המבקשים לפרוש, הבין שלטעמם, היום, זה לא פחות חשוב או ציוני ללכת לעבוד בהייטק. ובנקודת הזמן ההיא לא הייתה לו תשובה חד-משמעית כנגד טיעון זה.

"בשיחה לא פורמלית, עם אחד ממפקדי הטייסות בחיל-האוויר, הציע האחרון לקחת את החבר'ה הצעירים לפולין.

 

אמיר, שלא הגיע מבית של ניצולי שואה (משפחתו אמנם הגיעה מפולין, אך עזבה את מזרח-אירופה עוד בטרם החלה), הרגיש שהאמירה של אותו מפקד עוררה אותו באופן יוצא-דופן.

"דרכו של צה"ל אז, ואולי גם היום, להתמודד עם גיוס כוח-אדם, היא באמצעות הצד החומרי או שווה-ערך - שליחת אנשים ללימודים, מתן מענקים ועוד. טיבם של התגמולים החומריים הוא שהרף שאתה מייצר היום הופך להיות הסטנדרט של מחר וכל הזמן אתה צריך לעלות את הרף. וכאן היה משהו שונה, ערכי." אומר אמיר.

אחד הערכים של צה"ל הוא ערך השליחות, "חשבתי שבאמצעות המסע לפולין נוכל לחזק את ערך השליחות", מוסיף אמיר. 
ובאופן עקרוני, חשב אמיר, שאחרי שאנשים יעשו ביקור מהסוג הזה - הם יבינו, יותר לעומק, מה אנחנו עושים פה, למה חשוב לשרת ולוודא שהמדינה הזו תשרוד כמה שיותר.

ח"כ אלעזר שטרן, ומי שהיה אז קצין חינוך ראשי, מפקד חיל-האוויר באותה תקופה, דן חלוץ, והרמטכ"ל דאז, שאול מופז, חתמו, לאחר תהליך, על כל האישורים הנדרשים לפרויקט, והמשלחת הראשונה יצאה באוגוסט 2001, בפיקודו של אמיר השכל.

 

כל זרוע בצבא קיבלה הקצאה למספר משתתפים, כשכל משלחת מנתה כ-180 איש. חלק מתהליך אישור הפרויקט היה מכתב, שכתב אמיר לרמטכ"ל, ובו סיכם כי היה רוצה לראות, בהמשך הדרך, שבכל שנה צה"ל מוציא 3 משלחות לפולין. לתדהמתו - בשיאו של הפרויקט, צה"ל הוציא כ-25 משלחות בשנה. שזה סדר גודל שלא העז לחלום עליו, ועד היום זה נראה לו דמיוני לחלוטין.

בתחילה, קהל היעד היה קצינים צעירים, ובמהלך השנים נעשה שינוי ונוספו להם גם נגדים וגם אנשי מילואים, נציגים של משפחות שכולות ועוד...

 

והיות והפרויקט עדיין ממשיך, צה"ל כבר חצה את רף 40,000 המשרתים שנסעו לפולין. מספר עצום לכל הדעות.

 

עדים במדים במיידנאק

 

באוגוסט 2001 יצא אמיר למסע של 5 ימים, מסע שהשאיר בו חותם עמוק מאוד ויש לומר, אף שינה את מסלול חייו.

 

אמיר, שלא ביקר לפני כן בפולין, חווה בעבר את המסע מסיפורי שני ילדיו, שעשו את המסע במסגרת משלחות הנוער בבית-ספרם. "כבר אז, כשהם חזרו הביתה ושוחחתי איתם ארוכות, הייתה לי תחושה שהם לא באמת בשלים לנסיעה כזו."

 

אמיר חזר מפולין עם שאלה אחת, שמאוד הטרידה אותו - איך דבר כזה, כמו שואה, קורה במרכז אירופה, במאה ה-20 במדינה מתקדמת ותרבותית?!

 

במסע קיבל אמיר גירוי להרחבת הידע בנושא וחזר עם החלטה להיכנס לעומקו של נושא השואה.

 

בחופשת הפרישה שלו, כשנה לאחר המסע, נרשם אמיר לקורס מדריכים לפולין ב'יד ושם', קורס שמטרתו להכשיר מדריכים להדרכת בני-נוער במשלחות לפולין. אך למרות  הקורס המקיף, שארך קרוב לשנה, משהחל להדריך, הרגיש אמיר שהבסיס שקיבל לא מספיק עבורו.

 

מאז סיום הקורס, ב-2003, ועד היום, הוא לומד לבד, באמצעות קריאה, כתיבת עבודות, תקצירים ועוד, אשר פורסמו בקרב חבריו, המדריכים במשלחות, כך שלמעשה מיום שסיים את שירותו הצבאי הוא פנסיונר במשרה מלאה, כשתשעים אחוז מזמנו מוקדש לקריאה (מאות ספרים שקרא, לדבריו, רק בעשור האחרון), תוך כדי שהוא משלב פרויקטים שונים הקשורים באותו עניין - חלק מהפרויקטים שלקח על עצמו כלל טיפול בניצולי שואה שחיים מתחת לקו העוני, יציאות לפולין מספר פעמים בשנה (כשמהר מאוד הבין שהוא מעדיף עבודה עם מערכת הביטחון ומבוגרים ופחות הדרכת בני-נוער), מפגש עם חסידת אומות עולם פולנית, ופרשה שעסק בה במשך 8 שנים, וכללה מחקר אחר סיפור של ניצול שואה שהיה בעל תפקיד מיוחד באושוויץ .

 

עדים במדים במיידנאק

 

בעקבות אותו מחקר ארוך שנים, הוציא לאור ספר, 'הסוהר מבלוק11' ראה כתבה נפרדת כאן), דבר שמעולם לא חשב שיעשה.

"גדלתי בארגון שהכתיבה בו היא קצרה, תמציתית ותכליתית, והכתיבה היא גם לא דבר שנשפך ממני ביתר קלות, אך אחרי שמונה שנות התעסקות עם העניין, החלטתי לקחת זאת כאתגר ולהוציא את ספרי הראשון." לאחריו נולד ספרו השני, 'גיבורים רגילים' - על חסידי-אומות-עולם, וכעת הוא נמצא בתחילתו של ספר נוסף.

 

בשלוש השנים האחרונות הוא משתף פעולה עם 'המרכז לכלבי נחייה' בבית-עובד, כשהוא מוביל אותם במשלחות לפולין, בהנחיה מותאמת לעיוורים שנעזרים בכלבי נחייה.

 

"אחד האתגרים של המדריך הוא להראות ולהמחיש למשתתפים מה היה באתרים שהרבה לא נשאר בהם. בהדרכה עם עיוורים התיאור הוא יותר רחב והתיווך הוא חשוב כולל היכולת לאפשר להם למשש. סרטים שמוקרנים לקהל בדרך כלל, מדובבים, על-ידי, עבורם בעת הנסיעה, כדי שגם הם ייהנו מהערך המוסף של הסרט." הוא מסביר.

בעבר, השאיפה שלו הייתה לטפל בערך השליחות . "היום", אומר אמיר, "אני רואה את הדברים באופן שונה, אני מאמין שבערך הזה צריכים לטפל ההורים והמורים בבית-הספר, או המפקדים בצבא, ולא צריך לקחת לפולין כדי לטפל בערך השליחות. אחד הטיעונים של מנהלים ומורים בעד מסע בני-הנוער לפולין היא שלאחר המסע התלמידים מבינים למה צריך לעשות שרות משמעותי בצה"ל." לדעתו של אמיר אמירה כזו מבטאת כישלון בחינוך שלנו. "לא צריך לחנך דרך זוועות או הפחדות".

 

 

השאלה איתה חזר מפולין מלווה אותו עד היום והיא הנושא המרכזי אותו הוא חוקר - טבע האדם וההתנהגות האנושית. "כי בסופו של דבר, את השואה הזאת עשו אנשים בשר ודם, כמונו. כי כשאתה מסתכל על מאפייני ההתנהגות האנושית בתקופת השואה, מזהים שלושה טיפוסי התנהגויות. התנהגות אחת - של אלו שלקחו חלק ברצח, בצד השני היו את אלו שסיכנו את עצמם בכדי להציל, ובין שתי הקבוצות האלה - קבוצה גדולה מאוד של אנשים שעמדו מהצד, שזהו דפוס התנהגות אנושי בכל זמן. גם במציאות שלנו", אומר אמיר "יש 'מעט' רעים, 'מעט' טובים... והשאר 'עומדים מהצד'."

"גם במשלחות של בוגרים", הוא מספר "כל אחד רואה את הסיפור מזווית הראייה שלו."

 

אמיר לקח חלק במחקר שבדק את ההשפעות ארוכות-הטווח של המסעות לפולין על המשתתפים - בממצאי המחקר רואים הבדלים מאוד משמעותיים, ברמת ההפנמה של המסע, בין אנשים בגילאים של עד 30, ובין גילאי 40 ומעלה, לא כל שכן כשמדובר בבני-נוער, שלטענתו אינם בשלים לחוות מסע שכזה. הטענה שלו היא שמי שירצה לשחזר את הידע הזה יוכל להשיגו בכל מקום. "חשוב להבין מה היה, כדי להגיע לתובנות, ומה אנחנו לומדים מזה - קודם כל כבני-אדם אחר-כך כיהודים, בהמשך כישראלים, וכשהוא יוצא להדריך אנשי צבא - אז גם כלובשי-מדים. אם זו מטרת המסע... עבור בני-הנוער זה מוקדם מדי."

 

העיסוק בלימוד במחקר ובהדרכה, תופס את מרבית זמנו, ובזמן שנותר - הוא מתנדב ב'מרכז לגישור קהילתי' בנס-ציונה ומתנדב בער"ן (עזרה ראשונית נפשית) וגם מלווה ניצול שואה תושב העיר.

 

 

"יש משהו שואב בעיסוק בנושא הזה, אבל אני מרגיש שאני יכול לעשות הפרדה בחיי היומיום. עם זאת, ההדרכות בפולין הן מאוד קשות ומעמיסות, פיזית וגם רגשית, ולאחריהן אני נזקק לכמה ימי התאוששות. אבל לומדים לחיות עם זה. זה משהו שהוא חלק ממני."

על שימור השואה וזיכרון השואה הוא אומר "אחד הדברים המדהימים שקורים, הוא שאף-על-פי שהזמן מתרחק, כמות הספרים והמחקרים בנושא כל הזמן בעלייה. הטבע עושה את שלו וניצולי השואה הולכים לאט לאט ומתדלדלים, וזה עניין של עוד כמה שנים שלא יהיו עוד אנשים שעברו את זה."

 

השימוש בשואה לצרכים פוליטיים מאוד מקומם אותו. אותו לא צריך לשכנע למה חשוב ללמוד שואה, השאלות הגדולות הן מתי ואיך. וכשמשרד החינוך השיק תכנית ללימודי שואה החל מגן חובה, אותו באופן אישי זה זעזע.

 

ההתנגדות לתכנית ללמד שואה החל מגן חובה בוערת לו בעצמותיו, ולכן הוא נפגש עם יו"ר ועדת החינוך בכנסת ועם שר החינוך לשעבר והביע את התנגדותו באופן הברור ביותר, על אף כי ל'יד ושם', המעסיקה אותו בהדרכות למסעות פולין, היה חלק בכתיבת התכנית, שכן חלק ממה שלמד בשנים האחרונות הוא שאסור להחריש, גם אם דבריו יעוררו קונפליקט, רק לא לעמוד מהצד.

 

המשימה שלו במסעות היא לגרום לכל אדם לזוז, על הסקלה האישית שלו, במעט, לכיוון הצד הטוב. דרך התובנות שהוא משתף אותם בהם.

 

ואולי גם באמצעות ההכרות עם אמיר ופועלו, כאן על גבי הכתב, כל אחד מאתנו יזוז, ולו במעט, לכיוון הכי טוב שהוא יכול, למען עצמו ולמען הזולת.

 

לצפייה בסרטון של אמיר השכל בתכנית 'ישר ללב':